שמחת בית השואבה בקורונה? שהבית ירקוד!

הזמר החסידי ר' מנדי ג'רופי, בית משיח

לפני כמה ימים השתתפתי בשמחת בר מצווה של קרוב משפחה. בשל המגבלות, השמחה התקיימה בבית המשפחה ונשאה אופי של התוועדות חסידית משפחתית. לפתע שמתי לב שאני יושב שעות ארוכות בבר מצווה, בשמחה אמיתית ופנימית – הרבה יותר מן השמחה שהייתי חש אילו הגעתי בזמן רגיל לשמח בשירת שירים אחדים בליווי תזמורת.

אין ספק שזו אחת ההשפעות של התקופה המיוחדת שאנו נמצאים בה עכשיו: דברים נעשים בצורה פנימית ואמיתית יותר.

באופן אישי, תקופת הקורונה חידדה אצלי את הנקודה של הבית פנימה. אנו נמצאים בבית חלק ניכר מזמננו ומתרגלים להסתכל פנימה אל תוכנו ואל בני משפחתנו.

זה התחיל בליל הסדר שאותו ציינּו לראשונה בחיק המשפחה הגרעינית – הורים וילדים. הקב"ה נתן לנו כוח לגלות את הסדר אצלנו. זה נעשה מזוקק וטהור יותר. לא פלא שהילדים אמרו שבליל הסדר הזה הם נהנו יותר מאשר בכל ליל סדר אחר שחוו בעבר.

כך גם בראש השנה. שנים רבות הייתי בראש השנה אצל הרבי, והיו גם שנים שבהן שימשתי שליח ציבור במקומות אחרים. מעולם לא היינו בבית בראש השנה. לראשונה, לאחר 26 שנים, היינו בראש השנה בבית והיה נהדר!

המציאות שנכפתה עלינו – הביאה בכנפיה הזדמנות מיוחדת לחוות את ראש השנה עם הילדים בצורה מקסימלית: להסביר יותר, להיות נוכח יותר. ההשפעה על הילדים ניכרה מיד: הם התעניינו בכול דבר והבחינו בדברים שבעבר לא שמו לב אליהם. הכרזנו על תחרות נושאת פרסים לילדים: מי שישלים אמירת תהלים פעמים רבות מכולם – ינצח. המנצחת הייתה בתי הלומדת בכיתה ג' שהשלימה את אמירת ספר תהלים כולו שלוש פעמים!

כך גם בעבודת ה' האישית. לדוגמה: התפילה. המצב המיוחד שבו אנו נמצאים מאפשר לתפילה להיות מרוכזת יותר: המניינים הקטנים מן הרגיל מפחיתים באופן טבעי את הסחות הדעת, ואפשר להתרכז במילות התפילה בהצלחה.

שמחה חסידית עצמית

בקידוש הנאמר בליל החג אנו מזכירים את "זמן שמחתנו". ההשגחה הפרטית 'דאגה' לנו בתקופה מיוחדת ומוזרה זו להפוך את הזמן המיוחד ל'זמן שמחה' אמיתי: בשל אופי התקופה, השמחה הופכת להיות פנימית יותר ואמיתית יותר, ואינה מתבססת רק על אמצעים 'חיצוניים' שיעוררו אותה.

בחג הסוכות תנש"א, לפני 30 שנה בדיוק, זכיתי לקבל מהרבי בחלוקת הדולרים את ההוראה "מרבים בשמחה". מאז מצאתי הזדמנויות שבהן פעלתי כדי לשמח – בכינוסי צבאות השם, בכינוסים לעולים חדשים ועוד. מאז חתונתי, התחלתי לעסוק בשליחות שקיבלתי מהרבי באופן רשמי.

"מרבים בשמחה" זו אמירה כללית. אנשים ששמעו את הסיפור הזה תהו לא פעם ושאלו: "מי אמר שהרבי התכוון שתהיה זמר?" ובאמת, השירה היא ביטוי לשמחה. עם היותה ביטוי מרכזי וחשוב, מכל מקום היא רק ביטוי אחד. השמחה איננה שירה בלבד. שמחה היא רגש פנימי, כאשר אדם מרגיש שהלב שלו וגם המציאות מלאים שמחה.

באחת הפעמים התארח אצלי יהודי משכונת המלך 'קראון הייטס', והוא אמר לי שלדעתו כשהרבי אמר לי "מרבים בשמחה", הוא התכוון שבכל מקום שאהיה בו, בכל מצב רגשי ובכל סיטואציה – עליי להיות בשמחה, וצריך שיראו עליי שאני בשמחה.

פירושו מצא חן בעיניי והזדהיתי עמו מיד כששמעתי זאת. אבל בתקופה המיוחדת שלנו היום – אני מרגיש ביתר שאת עד כמה דבריו של אותו יהודי נכונים:

בתקופה שאנו נתונים בה, השמחה לא באה לידי ביטוי בדרכים שאליהן כבר הורגלנו, בהופעות גדולות ושמחות המוניות. נראה לי שיש בשינוי הנוכחי מסר מצד ההשגחה העליונה: הקב"ה אומר לי לקיים שמחת בית השואבה בלי תזמורת גדולה ובלי קהל גדול; אני עם בני משפחתי.

מדי שנה בחג סוכות אני רגיל 'לעוף' בכל לילה לשמחת בית השואבה במקום אחר, 'לתזז' ממקום למקום, להרקיד ולשמח בבמות גדולות. השנה ההזמנות ממאנות להגיע… נראה שהקב"ה רוצה מאתנו השנה משהו אחר – שהשמחה תתגלה אצלנו קודם בתוך הבית.

ההשקפה החסידית דוגלת בראיית הנקודה החיובית בכל דבר. השירה שלנו צריכה להיות שירה עצמית של חסידים, שירה חסידית, וגם נקודת המבט שלנו על הקורה סביבנו צריכה להיות נקודת מבט חסידית.

כשאני מגיע לשמחת בית השואבה ועומד על הבמה ממנה רואים את כולם, קורה שאני רואה בקהל מישהו שרוקד בסיבוב עייף, וכל כולו אומר לעצמו: "מתי כבר אחזור הביתה למיטתי?!" אני שואל את עצמי: "בשביל מה הוא יצא מהבית והטריח את עצמו לבוא לכאן? איפה השמחה שלו?"

השנה צריך לגלות את ה'עצמיות' של השמחה.

איך נקיים השנה את הציווי "ושמחת בחגך"?

ראשית, נתבונן בכך, ונסביר גם לבני משפחתנו, שהשמחה שלנו השנה לא תלויה בהופעות וזמרים וביציאה למקומות אחרים. היא תלויה רק בנו.

הרבי הורה שבשמחת בית השואבה צריך לשמוח "עד שהרחוב ירקוד…", על דרך זאת אפשר לומר בענייננו צריך "שהבית ירקוד".

נשמיע מחרוזת של ניגוני שמחת בית השואבה, ופשוט נרקוד יחד בבית. בין שיר לשיר נחלק לילדים מיני מתיקה, נגיד איתם פסוקים, ונשמח כולנו. הבית יהיה קצת הפוך ומבולגן, אבל לא נילחץ מזה. ככה הוא צריך להיראות אחרי שמחת בית השואבה…

אם אנחנו יצירתיים יותר, וזה אפשרי מבחינת השכנים, אפשר להוציא רמקול לחצר, לסוכה או לחניה, ולרקוד שם, ובכך לשמח גם את השכנים מסביב.

אנו לדוגמה מתכוונים להתארגן כמה שכנים, ולרקוד יחד באותה שעה, כל אחד בחצר שלו, וברקע תתנגן מוזיקה משותפת לכולם.

אני בטוח שלא ניתן לערבי חול המועד לעבור בשקט ובשיעמום. לא מסתדר לי בראש שאנשים יעברו ליד בית חסידי בליל חול המועד ויראו בית שקט. לא נהיה שקטים! נשמח ונרקוד 'בשטורעם', ובכל האזור ידעו, בבית הזה – ישנה שמחת בית השואבה – בכל ערב! אני מאמין ששמחה זו תחבר אותנו ישירות לשמחת הגאולה האמיתית והשלמה.