איך משמרים את ה'ושימח' של השנה הראשונה לכל החיים?

מאת זאב קרומבי, באדיבות 'עטרת חיה' – שבועון בית משיח

תורתנו הקדושה מצווה על החתן הצעיר: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר; נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (דברים כד, ה). ואמנם, בשנה הראשונה לנישואין שלנו הבעל החדש שלנו משמח אותנו ואנו שמחות. מה קורה אחרי אותה שנה שמחה? אחרי אותה שנה הבעל שלנו כבר הופך להיות "מובן מאליו", ואז אנו מתחילות לחשוב את מחשבות ה-"מגיע לנו". אנו כבר לא חושבות שזו זכות עבורנו שהוא בכלל הסכים להתחתן אתנו.

אנחנו שוכחות את החודשים והשנים שהיינו בשידוכים מתסכלים עד שמצאנו את שאהבה נפשנו. כל מה שהיה עבורנו "איזה כייף" הופך להיות "מובן מאיליו". עכשיו אנו מתחילות לחשוב מה ניתן "לשפר" בבעל שלנו.

הגישה הזו רק מובילה לחוסר שביעות רצון וחוסר שמחה ו(כנראה) גם לא תשפר שום דבר. ככל שנעסוק יותר בטענות שיש לנו כלפי הבעלים שלנו, ובדברים שאנו חושבות שהבעלים שלנו "חייבים לשפר", כך נמצא את עצמנו פחות ופחות מרוצות מהנישואין שלנו, ופחות ופחות שמחות מהנישואין שלנו. וראה זה פלא – למרות שאנו בטוחות שהבעל שלנו "ממש חייב" להשתנות, זה לא אומר שהוא אמנם ישתנה…

לדוגמא, יכול להיות שאנו חושבות שהבעל שלנו "ממש חייב" להרים את הגרביים שלו מהרצפה, אולם כל זמן שהוא חושב אחרת – הוא כנראה לא ירים אותן… גם אם נמשיך לדרוש ולתבוע ממנו "בצדק" להרים את הגרביים שלו מהרצפה זה לא בהכרח יעזור. זה רק עלול לגרום לעצמנו ולבעלים שלנו להיות יותר ויותר מתוסכלים, כועסים, פגועים, מושפלים, עצובים וכו'. זה עלול לגרום לכך ששמחת הנישואין שאפיינה את השנה הראשונה תעלם ותפנה את מקומה למריבות ולהתרחקות בינינו. הטענות "הצודקות" שלנו עלולות להרוס את שלום הבית שלנו, ו(כמעט תמיד) לא מביאות לשום שינוי.

אז, מה אנו יכולות לעשות אם מאד מפריע לנו שהבעל שלנו לא מרים את הגרביים שלו מהרצפה, ובכל זאת אנו לא רוצות לפגוע בשלום הבית שלנו ובשמחה שלנו? במקרה זה עומדות בפנינו מספר אפשרויות מאד לא קלות ומאד לא פשוטות. אפשרות אחת היא להרים בעצמנו את הגרביים, ובתנאי שלא נכעס עליו כשאנו נעשה זאת… אפשרות אחרת היא לבקש ממנו להרים את הגרביים, ובתנאי שנשאיר לו להחליט אם זה אמנם מתאים לו… אפשרות שלישית היא שנתעלם מכך שהגרביים שלו נשארו על הרצפה, ובתנאי שנקבל זאת בסבלנות… ויכול להיות שקיימות אפשרויות נוספות.

לא בטוח שאחת מהאפשרויות האלו תפתור את בעיית הגרביים, אבל כדאי לזכור שגם כל מה שעשינו עד היום לא פתר את בעיית הגרביים… יכול להיות שבעיית הגרביים כלל אינה פתירה ושכל מה שנותר לנו לעשות הוא לשנות את התייחסותנו אליה. מה שנרוויח זה, ש(אמנם הגרביים שלו נשארו על הרצפה, אבל) לפחות לא פגענו בשלום הבית שלנו, ובשמחה שלנו.

אם אנו רוצות חיים שמחים ומאושרים עלינו לשים את שלום הבית שלנו בראש סדר העדיפויות שלנו כי שלום בית הוא הכלי לברכתו של הקב"ה, כפי שכתב הרבי "שלום הוא כלי המחזיק ברכתו של הקב"ה, ושלום בית הוא אחת המעלות הגבוהות ביותר בשלום גופא" (אגרות קודש ח"ב (מתורגמות) ע' 407).

ואולי גם כדאי לזכור, שלמרות שידוע ומפורסם שלגברים למיניהם יש רשימה ארוכה מאד של פגמים שעליהם לתקן (מחקרים מצאו לנשים יש הרבה יותר טענות כלפי הבעלים שלהם, מאשר לבעלים כלפי הנשים שלהם), יכול להיות שאולי גם לנו יש אי אלו פגמים, ואם שלום הבית שלנו אמנם חשוב לנו, אולי עדיף שנתחיל בתיקון הפגמים של האדם היחיד שאנו (אולי) יכולות לשנות – את עצמנו.

•

זאב קרומבי הוא מטפל זוגי (MSW) ומומחה להתמכרויות התנהגותיות (MA) ודוקטורנט בטיפול זוגי באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות 0547-822686 או zeev@crombie.com