הסכם שלום עם איחוד האמירויות, זה טוב? • פרשנות

אמש הודיעה ישראל רשמית על הסכם שלום – לקראת חתימה (ככל הנראה לפני הבחירות בארה"ב) – עם איחוד האמירויות, שהיא מהמדינות המובילות כיום בעולם הערבי, ובמיוחד במפרץ הפרסי, שם היא משמשת כגורם צבאי חשוב ביחד עם סעודיה, מול איראן.

המגעים על ההסכם נשמרו בסודיות רבה, וברשות הפלסטינית הגיבו ב"הלם" ובזעם רב על ההסכם המתגבש. ובאיראן אף הגיבו באיומים חמורים על איחוד האמירויות.

כבר כתבתי בעבר מספר פעמים על היחסים ההולכים ומתחממים בין ישראל לאיחוד האמירויות, ויותר מרמזתי על כך שהיחסים מתחת לפני השטח עמוקים עוד הרבה יותר. כיום קיבלו יחסים אלו חותמת רשמית. ראוי להזכיר שאנשי צבא מאיחוד האמירויות כבר ביקרו בארץ, בבסיס חיל האוויר שבו מפעילים את מטוסי החמקן, ושטייסים של איחוד האמירויות כבר קיימו אימון משותף (ביוון) עם חיל האוויר הישראלי.

נתניהו הכריז על כך שהסכם זה הינו לראשונה "שלום תמורת שלום" היות וישראל אינה נדרשת לוותר על שטחים.

יש בכך אכן אישוש וביסוס לגישה שבה ישראל הייתה אמורה לנהוג גם כלפי ירדן ומצרים (ובמו"מ עם סוריה) – ויתורים על שטחי בטחון הינם מתכון לחוסר יציבות, ולאיומים בטחוניים חמורים, והם אסורים בתכלית האיסור, בראש ובראשונה מבחינה צבאית, ומהווים סכנה של "פיקוח נפש" (כמפורש בשולחן ערוך סימן שכ"ט).

מספיק לראות איך מדבר סיני הפך לחממה לדאע"ש ולאלפי טרוריסטים, וכן נחפרו בו 1400 מנהרות הברחה שדרכן הבריח החמאס אלפי רקטות וכמויות אדירות של נשק ותחמושת, וגם מתבצעת בו התבצרות מצרית רחבת היקף גם בימים אלו ממש – כדי להבין את הסכנות הגדולות שטמונות ב"הסכם שלום" שכרוך בויתור על שטחים.

שלא לדבר על כך שישראל ויתרה למצרים גם על שדות הנפט, שטחי אימון ענקיים, שדות תעופה צבאיים, מתקני התראה ומודיעין, גירשה מתיישבים מסורים ועקרה ישובים פורחים. וכל זה עוד בלי להזכיר את התעצמות הצבא המצרי בכמויות עצומות של נשק אמריקני.

ב"ה שנראה שבהסכם הנוכחי ישראל אכן אינה משלמת מחירים כאלו, אולם, על פי כל הפרסומים, ישראל כן ויתרה על החלת הריבונות ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן, ושגריר איחוד האמירויות בארה"ב אף אמר שההסכם עוצר למעשה את תהליך הסיפוח.

כמו כן, בהמשך פורסם שישראל גם התחייבה למתן גישה נרחבת יותר למוסלמים למסגד אל אקצא בהר הבית.

סביר גם להניח שישנן עוד כמה "עיזים" שמסתתרות, ועוד כמה ויתורים שישראל עשתה וכרגע לא נחשפו לציבור, כך שגם ההצהרות על כך שזה "שלום תמורת שלום" אינן מדויקות. ביחד עם זאת, כדאי גם לזכור שכל ההכרזה על החלת הריבונות הינה מוגבלת, ולצערנו הרב בליכוד כלל לא מתכננים להחיל אותה באופן מלא על כל ישובי יהודה ושומרון.

חשוב לציין שישראל ויתרה על כל זה עוד בטרם חתימה על הסכם (כרגע יש רק דיבורים על הסכם)!

חתנו של נשיא ארה"ב, ג'ראד קושנר אף אמר שמי שיזמה את המהלך הייתה איחוד האמירויות והיא עשתה זאת על מנת למנוע את הסיפוח!

[קושנר הוסיף שסביר שנראה בימים הקרובים מדינה ערבית נוספת מצטרפת למהלך].

כמו כן, יתכן שאיחוד האמירויות תשאף לחידושה של "היוזמה הסעודית" או "היוזמה הערבית", ותפעל לכינונה של מדינה פלסטינית רחמ"ל, ולכן יתכן שההסכם כלל לא ייחתם, למגינת ליבם של נתניהו וטראמפ, שמשוועים לחתימתו, כל אחד מסיבותיו שלו.

האם יש משהו כן טוב בהסכם??

לכאורה כן. ההסכם מבטא שינוי ומהפך של מדינות רבות בעולם הערבי ביחס לישראל.

זהו מהפך שמתרחש בשנים האחרונות, במיוחד מאז החל ה"אביב הערבי". במדינות רבות, בעיקר במדינות המפרץ, כבר לא מהססים לדבר בשבחה של ישראל, גם באמצעי התקשורת הרשמיים וגם בלא רשמיים, ומעונינים בשיתופי פעולה איתה, בדגש על התחום הבטחוני, שבו ישראל נתפסת כמי שיכולה לעמוד מול שני האיומים המרכזיים שיש כיום על העולם הערבי: איראן ודאע"ש.

ובמלים אחרות – רובו של העולם הערבי כיום לא רואה בישראל את ה"בעיה", אלא רואה בישראל את ה"פתרון" – דהיינו את מה שיציל אותו מאויביו הגדולים, וגם מנפילה כלכלית (בשל ירידת הרווחיות מהנפט), קריסה של מערכות הבריאות (בשל הוירוס), וירידת מעמדם של הערבים בעולם (בשל התפשטות הטרור האסלאמי).

נזכיר שגם במדינות שנחשבו באופן מסורתי כאויבות מושבעות – כמו דרום סודאן – חל שינוי מהותי בשנים האחרונות, והן במפורש מתקרבות מאוד לישראל, ביחד עם כמעט כל מדינות המפרץ, וביחד עם מדינות נוספות כמו צ'אד ואוגנדה.

יש בזה היבט גאולתי ברור ומובן מאליו. שונאים רבים שלנו מהעבר, מייחלים לכך שאנחנו נהיה אלה שמצילים אותם היום מהאויבים הגדולים שלהם!

ביחד עם זאת, ברור לכולנו שהאיום מצד העולם הערבי עדיין לא נמוג. הצבא המצרי במיוחד מהווה עדיין איום גדול, ומרבית האימונים שלו מכוונים כלפי ישראל. זוהי עובדה שאין עליה עוררין. וגם מדינות המפרץ, שכיום מפגינות יחס ידידותי כלפי ישראל, יכולות ברגע אחד לעבור חילופי שלטון, או להיקלע למצב אזורי שונה, שיביא אותן להיות לצידה של איראן. ולכן, לדעתי, גם מול איחוד האמירויות, וגם מול שאר מדינות ערב, ישראל צריכה לקיים עליונות מוחצת וברורה, וגם קו תקיף ונחוש, מדיני ובטחוני, זוהי ה"שפה" היחידה שאותה מבינים במזה"ת.

כמו כן, לא ברור כלל האם ההסכם יקרום עור וגידים ממשיים, ולא יהפוך להסכם ריק מתוכן – כמו הסכם ה"שלום" עם מצרים (שכלל 50 נספחים על שיתופי פעולה בעשרות תחומים – שאף אחד מהם לא מומש!  וזאת בנוסף לשלל הסכנות הבטחוניות שאותן הזכרתי לעיל).

ולסיכום, נכון שהעולם הערבי משתנה אל מול עינינו, אבל הדרך הנכונה לנצל זאת ואף לחזק זאת, היא לא על ידי ויתורים והתרפסות, שאותם הצד השני תופס כחולשה, ורק מתכנן כיצד לנסות ולהשיג עוד ועוד ויתורים, שיש בהם גם סכנות ממשיות.