הסטארט-אפ שיביא אחדות – כמשל המנוף

מי יביא את האחדות?

בסופר מרקט בטווח של שני מטר פגשתי בידיד – שליח יקר. התעניינתי בשלומו, והוא הודה בפני שדווקא היה לו נעים בתקופה הנוכחית. היה לו יותר זמן ללמוד עם עצמו, להתפלל בניחותא ולהתחבר למשפחה. "עכשיו חוזרים לשגרה", הוא אמר. ואז הוסיף בראש מורכן: "חשבתי שנצא מהתקופה הזו לעולם חדש, והנה חוזרים לאותם חיים…".

ימי הקורונה הראו לנו את העולם במערומיו, עולם רעוע וחלש. הלבבות נפתחו והתעורר ים של אהבה, שלום ואחדות בין אנ"ש. לפני שייבש הים, לפני שנביט אחור ונשאל האם היו הדברים או שמא חלמנו חלום. לפני שהפשטות, הכנות והלבביות ייעלמו. הבה נחצוב נקיקים, נחבר צינורות ונשאב מים חיים של שלום אל תוך ה'יום יום' האפור, העמוס והיבש.

לאחר שנושא האחדות לובן ובורר מכל צדדיו, ניכר שמשימת האחדות היא מהמשימות הקשות שידענו. בכל צבא יש את הקומנדו – העילית של החיילים, אלו שהולכים בראש וכובשים יעדים בלתי אפשריים. אולי ה'שלוחים' – החיילים של הרבי שנסעו למרחקים, שוויתרו על נוחות וחיי קהילה, הם אלו שיהפכו את הקערה על פיה ויביאו לאחדות. שמא דווקא ה'תמימים' – חיילי בית דוד שאין בעולמם אלא רצונו של הרבי בטהרתו, הם שיובלו את אנ"ש לשלום, בבחינת "נערים פני זקנים ילבינו" בקדושה. 

לא הפעם. לא ה'שלוחים' ולא ה'תמימים' יובילו אותנו אל האחדות. התמימים 'חיים' את רצונו של הרבי בתוקף עז, וקשה להם להבין שאפשר וצריך להכיל את השני. השלוחים מלאים ברצון טוב, אבל האחריות המוסדית לא משחררת אותם כל-כך מהר. בפעם הזאת על ה'בעל הבתים' הפשוטים להוביל את המהלך. אנו ה'בעלי בתים' שחיים את היום יום האפרורי, שרודפים אחר פרנסתנו, שנלחמים כדי לשמור על קביעות בלימוד ותפילה במניין, עלינו הוטלה המשימה.

באבא למשפחה פועם הרצון שגם הילד שגרם לו מורת רוח, שמרד והתחצף, שעשה לו בושות, שגם הוא יישב בשולחן השבת. יושבת המשפחה בסעודת שבת, ניחוחות הדגים מתערבבים עם זמירות השבת, האווירה נפלאה. אבל אם חלילה ייפקד ילד ממקומו כי הוא מרגיש זר, רחוק ומנוכר, ליבו של האב יתפלץ. באם יש בן שלא מרגיש אצלו בבית, גם עשרת ילדיו ששרים בנעימה בשולחן השבת לא יוכלו להרגיע את מכאובי לבבו. 

הרבה סברות הגיוניות ויפות לכך שעדיף הפיצול על פני האחדות. אך בעל משפחה ואבא לילדים יודע ומרגיש, שלרבי – ה'אבא' של החסידים יש כאב עצום מהשולחן החצוי. דווקא חסידים של 'עולם המעשה' יודעים שההסברים יפים, אבל אם לא מצליחים להתאחד בפועל, הכול פאלש. דווקא 'בעלי בתים' חסידיים יודעים להעריך אחדות ואהבה בתוך המשפחה. אנחנו מסתכלים על המריבה הזו ושואלים את עצמנו: 'מתי כבר ילמדו לחיות ביחד?'. אז מה בידינו? במה אנחנו יכולים להשפיע?

מה עושים תכל'ס?

1. הכרה בכל המשפחה. ראשית עלינו להכיר בכך שכל חסיד שרוצה לילך בדרכו של הרבי, הוא חסיד חב"ד. גם חסיד  שסובר הפוך ממני, הוא לא פחות חסיד ממני. יש לנו משפחה צבעונית, יש לנו 'בעלי נגלה' ו'בעלי חסידות', 'משכילים' ו'עובדים', 'אנטים' ו'משיחסטים', 'נורמאלים' ו'משוגעים', אנשים שגרמו 'נחת רוח' וכאלה שהביאו 'מורת רוח'. אלו כמו אלו הם הבנים של הרבי והוא לא זרק אף אחד מהם מהבית. במשפחה שיש בה משוגע או ילד שמזיק, בני המשפחה נרתמים לעזור לו. הם לא פותרים עצמם בניתוקו מהמשפחה או בהודעה לתקשורת שהוא 'משוגע'. ב'היום יום' של כ"ד טבת מסביר ה'צמח צדק' שאדמו"ר הזקן רצה: "שהחסידים כולם יהיו כמשפחה אחת, על פי התורה באהבה", ו'משפחה לא בוחרים'.

2. דיבור של אח. במצב הבריא במשפחה אין שנאה. אם לא מסתדרים, דואגים לשבת ולהתחבר. החיבור הוא אינטרס של כל בני המשפחה. בתוך המשפחה לא מדברים על אח כעל אויב. אין 'הם' ו'אנחנו', במשפחה יש רק 'אנחנו'. לא פורשים את הבעיות של בני המשפחה בפני השכנים, במטרה להשפיל את האח. במשפחה גם לא מתלכדים מספר אחים נגד אח שמפספס. במשפחה מגייסים כוחות כדי לעזור לאח אובד, ולדאוג שהוא ירגיש בבית כמו שהוא. ובעיקר, במשפחה מאירים פנים לכל אח, מפרגנים לאח ונותנים לו כתף. לא מתאים לחסיד שלא להקדים בשלום אחיו. לא יכול להיות שיעבור חסיד על פנינו, והתעלמנו כאילו חלפה שם חתולה. תפנק את אח שלך ב'בוקר טוב' מרוח בחיוך גדול, כך בונים משפחה.  

3. שהשני ירגיש בבית. הנה המבחן שלנו, אם כלל החסידים ירגישו בנוח לשבת יחד ולהתוועד, אשרינו מה טוב חלקנו. היו כבר כינוסי אחדות וישבנו כולם באולם אחד, אך האווירה היתה זרה ומנוכרת. ראה הקב"ה שקשה לנו לשבת בקרבה איש לרעהו, אז הוא נתן לנו צ'אנס לשבת יחד אבל מרחוק. התוועדויות ה-ZOOM היו החימום לקראת ההתוועדויות האמיתיות. הבה לא נפסיק את הזמזום של ה-ZOOM. 

אם ב'זום' ידענו לדבר אחד עם השני, להקשיב אחד לשני, להעניק את הבמה ולכבד, הגיע הזמן להוריד את הטוב הזה 'למטה בארץ'. עלינו לדאוג ולארגן שבהתוועדויות בין אנ"ש כולם ירגישו בבית, ירגישו בחיק המשפחה. ההתוועדויות הם המסיבות המשפחתיות שלנו. לא יכול להיות שאחד מבני המשפחה לא מוזמן או לא מסוגל להשתתף במפגשים משפחתיים. 

ראשית, עלינו לדאוג שכולם יהיו מוזמנים. בנוסף, נדרש להשקיע מאמץ ומחשבה כדי שהחסיד שהרגיש אתמול זר, ירגיש היום הכי בבית בעולם. תראה לו שאתה שמח לראותו אותו, שאיכפת לך שיהיה לו נעים. תבוא לקראתו בשילוט, ב'דוברים' ואולי תשאל אותו איזה סלטים הוא אוהב בהתוועדות. תדאג שהוא ירגיש בבית.

את המגדל מרימים מלמטה

ה'בעלי בתים' לא נמצאים ב'שפיץ' של חב"ד, אולי אנחנו דווקא התחתית. אבל על הקומה התחתונה הזו עומד כל המגדל. כאשר אנו נרים עם מנוף האחדות את הקומה שלנו, כל חב"ד תתאחד. כאשר ה'שלוחים' וראשי המוסדות יראו שחב"ד זו משפחה אחת, שלא ניתן לוותר על אף חסיד, הם כבר ימצאו את הדרך להסתדר. גם ה'תמימים' ירגישו שיש משהו טהור וטוב באחדות, והם יעבדו על עצמם לתקן את הפגם של תלמידי רבי עקיבא. 

איננו פוטרים את ה'שלוחים', ה'תמימים' וה'עסקנים', מהעבודה שלהם לאחד את 'כנסת ישראל' ואת 'כרם חב"ד. אך איננו יכולים לחכות ובידינו כוח רב. אם ניתן לנו הכוח והיכולת, כנראה שאיתה ניתנה 'שליחות'. גם לחסידים פשוטים יש עונג בלגרום נחת רוח לרבי, אז חבל על כל רגע. שמעתי פעם מהרב עדין אבן ישראל (שטיינזאלץ): "צעד של אדם אחד, זו התקדמות. 500 אנשים שעושים צעד, הבניין רועד. 5,000 אנשים שעושים צעד, זו כבר רעידת אדמה". בכוחנו להרעיד את האדמה, ולזעזע את חומות הגלות. בידינו להביא לכך ש"החסידים כולם יהיו כמשפחה אחת, על פי התורה באהבה". 

המעשה הוא העיקר: 

א. הבט על כל מי שרוצה ללכת בדרכו של הרבי, כעל חסיד עם כוונה טובה.

ב. קדם ב'שלום' מתוך חיבה ומאור פנים כל חסיד, במיוחד חסיד שסובר הפוך ממך.

ג. השתדל בכל כחך שכל אנ"ש יגיעו להתוועדויות וירגישו בבית.

הכותב: מנחם מענדל וולף B.A בפסיכולוגיה ויועץ נישואין ומשפחה.