הכוס המלאה שהיא ריקה • האחדות בליובאוויטש

ר' מנחם מענדל וולף

שתיקה עוצמתית

חג סוכות תש"ע, סוכה קטנה בשכונת 'קראון הייטס'. תיפוף של טפטוף הגשם נשמע על הסכך, כמו נותן קצב לנגינה הנשמעת מתוך הסוכה. משפיע חסידי מתוועד עם חמישה בחורים רטובים ומאושרים. השולחן ערוך עם פיצוחים, מיני שוקולדים אמריקאים ובקבוק בנדקטין קטן. מעל הכיבוד פרושה מפה שקופה, שיטה פרימיטיבית להגנה על הדלק של ההתוועדות.

חודש תשרי בשנה זו, היה סוער במיוחד בפולמוסים וויכוחים שנערכו בין הבחורים. הטריגר להתפרצות הדיונים ולסופה שנוצרה בחצרות קודשנו, היה ראיון שהתפרסם מאת ראש ישיבה המתגורר בחו"ל. ראש ישיבה זה, בדרך כלל שומר על זכות השתיקה, ומשך שיחו בתפילה ארוך מזמן דיבורו בהתוועדויות. הפעם הוא מצא לנכון לחרוג מהרגלו, והוא הביע דעתו בצורה נוקבת בנושאים אמוניים.

בהתוועדות בסוכה הקטנה, בין ניגון לניגון פוצה המשפיע את פיו. חברי החבורה הצעירה מטים אוזנם, וכך סיפר המשפיע: לאחר שהתפרסם הראיון שהסעיר את הגלים, ניגשתי לידידי ראש הישיבה ונזפתי בו. לא הערתי לו על תוכן הדברים שהביע בראיון או על הביקורת שהשמיע כלפי חלק מעדת החסידים, אלא על הרגש האישי שלו. טענתי באוזניו, שחסרה בו אהבה וחיבה כלפי החסידים והבחורים שאותם הוא ביקר והוכיח. ראש הישיבה הקשיב לי ושתק. הכרתי אותו כאיש המעלה, ונדמה היה לי שהוא סבר וקיבל.

המשיך המשפיע בסיפורו: למחרת בערב, בעומדי בכניסה ל-770, ניגש אליי ראש הישיבה ואמר לי: "דע לך שיש בי אכפתיות ואהבה כלפי כל בחור וחסיד, ולאלו שביקרתי אותם שמורה בליבי אהבה כפולה". רגע לפני שהוא המשיך בדרכו שאלתי אותו, מדוע חיכית? מדוע לא אמרת לי אתמול שאתה אוהב אותם? למה נתת לי לחשוב עלייך שלילי? הוא שתק לרגע, ואז הוא ענה קצרות: "קיבלתי על עצמי לקבל ביקורת ולבדוק אותה, ולא להשיב מהבטן. אם יש צורך לענות, אעשה זאת רק לאחר 24 שעות. אתה רב שלהם וחשוב לי שתדע, ושגם הם ידעו שאינני שונא שלהם. אני חלק מהם". המשפיע סיים את סיפורו, ופרץ בניגון מכאיב ודוקר.

קרן אור של הרבי

כמה שראש הישיבה הזה היה מלא, כך הוא היה ריק. חסיד הוא מלא, הוא לא אבוד, יש לו דרך, והוא גם מסוגל להתראיין ולהביע את דעתו. אבל חסיד הוא גם ריק עד לתחתית הכלי. יש לו הכול, כי הוא מבטא את הרבי, את החסידות, את התורה. אבל משלו, מעצמו, אין לו כלום. ככל שהחסיד מתעצם עם הרבי ועם תורת החסידות, כך הוא מאבד את ישותו העצמית. הוא יעמוד בתוקף על דעת התורה, אך יידע להיעלם כאשר האגו רוצה להשתולל.

כאשר אינך משפריץ את עצמך, אלא אתה קרן אור של הרבי, הנהגתך שונה. קרן אור של הרבי מאירה בתוקף עז, אבל רק כאשר זהו רצונו של הרבי. אם הינך קרן אור של הרבי,  סביר שלא תדחוף לשני את האמונה בתוך העין. כנראה שתשקף את דרכו של הרבי במאור פנים, ולא בדיבור מעל גובה העיניים. אתה תחשוב, לא על מה שמתחשק לך לומר, אלא על העיתוי הנכון לומר. ובעיקר, אתה תדבר בזמן וגם באופן שלמשלח יהיה נחת מכך. אתה מלא, אבל לא מעצמך.

הביטול מעניק את האפשרות לאחוז באמת, תוך התנהגות מכבדת ואוהבת לשני. כאשר דעתי איננה הביטוי של ה'אגו' שלי, אני יכול להכיל גם את מי שאוחז בקצה השני. משאת נפשו של הרבי באהבת החסידים, עומדת גם היא בראש מעייניו של החסיד הבטל. והוא יודע להתבטל, כדי לגרום את הנחת המיוחלת.

למה אני צריך אותו?

לא מספיק לכבד את השני, לומר לו 'בוקר טוב' עם חיוך, לעזור לו ואפילו לאהוב אותו. בעל שמצהיר שאין לו מה לקבל מאשתו או אישה שאין לה צורך בבעלה, הנישואין שלהם בסכנת קריסה מיידית. גם אם יכבדו האחד את השני, יעניקו מתנות במאור פנים ויבלו במסעדות, הזוגיות שלהם לא תחזיק, גם לא ברוח מצויה. נסו לדמיין מה עובר בראש של בן זוג שמקבל המון ובמאור פנים, אך יודע שאין לו מה לתת או להועיל לשני. יש אהבת ישראל גדולה בנתינה לשני, אך עמוקה יותר היא היכולת לקבל מהשני. חייבים לדעת לקבל. אבל מה יש לי לקבל ממנו? את דעותיו הכוזבות?

פעם בשיחה עם חסיד פיקח, הוא אמר לי:"בג' תמוז הייתה הסתלקות הנשמה מהגוף". הכרתי את הידיד כמשיחיסט דגול, לא ידעתי מה היה לו. לשאלתי הוא הסביר, עד ג' תמוז הרבי איחד את אנשי הגוף ואנשי הנשמה. תמיד היו בליובאוויטש אנשים שחיו ב'אורות' מרובים, 'למעלה מהטבע'. כשהם היו ממריאים אל מעל לאטמוספרה, הרבי היה מנחית אותם אל כלי המציאות. מהצד השני, היו אנשים שהבינו למגבלות העולם, ורצו להתקדם בתוך ה'כלים', ועל פי הכללים. אותם דאג הרבי להגביה, שגם בתוך ה'כלים' יאיר עד האינסוף. הרבי חיבר את אנשי הנשמה שרצו לפרוח, עם אנשי הגוף שרצו לצלול. אך מאז שאיננו זוכים לשמוע את הרבי, פרחו והסתלקו אנשי הנשמה למעלה, ואנשי הגוף צללו ונחתו לקרקע המציאות. אכן, פירוד הנשמה מהגוף.

יכול להיות שאליהו הנביא התגלה אלייך, ואמר לך שהשקפתך החב"דית היא צודקת ומדויקת. אינך צריך לקבל מהצד השני כלום, דעותיך שלמות ומושלמות. אך, באם הינך איש של 'אורות', לא תפעל נכון, אם לא תתחבר ותקבל מאנשי ה'כלים'. ובמקרה ואתה איש של 'כלים', אמנם תפעל במקצועיות ובצורה ישרה, אך אם לא תתחבר לאנשי ה'אורות', לא יאיר האור כראוי.

אני מתכוון לומר, שאינך מושלם. כן, אתה צריך את החבר, ודווקא את החבר מהמחנה השני. אכן, חסידות חב"ד צריכה את החסידים משני המחנות. יש משפט ציני ופוגע, שאומר:"צפוף בחב"ד, לא צריך אותך". מה שגורם לצפיפות, זו הישות שמתפשטת בכל בית המדרש. יש מקום וברווח לכולם, עם כל הלב לכל אחד. אנו חייבים להודות בתוך ליבינו, וגם לומר בפה מלא לשני: צריך אותך! אנו זקוקים לך! אנחנו חסרים בלעדייך.

לא במקרה, בשנים הראשונות לאחר ג' תמוז, יכולנו לראות מגדולי וטובי הרבנים והמשפיעים נואמים ומשתתפים בכינוסים משני הצדדים. זה לא בגלל שהם היו מבולבלים, הנהגתם נבעה מכך שהרגישו שיש אמת, גם פה וגם שם. הרגשה והכרה שהשלימות שלי תלויה בשני, היא המפתח לאחדות פנימית. אם תרגיש שאתה זקוק לו, גם אם תשכח להגיד לו 'בוקר טוב', אתם תהיו אחד. אך במידה ואתה מרגיש שאינך צריך אותו, אז גם 'בוקר טוב', 'צהרים טובים' ו'ערב טוב', יועיל רק ב'חלומות (לא) חסידיים'.

כשהרבי מוסר אלינו את העבודה, ואומר "עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו", "אורות דתוהו אבל בכלים דתיקון". אולי הכוונה שהדרך להביא את משיח, קשורה ביכולת שלנו לעבוד ביחד. נדרש שיתחברו אנשי ה"אורות דתוהו", יחד עם אנשי ה"כלים דתיקון". אם לפני ג' תמוז, הרבי איחד וחיבר בינינו. כעת הוא הטיל את העבודה עלינו – "עשו אתם כל אשר ביכולתכם". אנחנו צריכים לאחד את השורות ולעבוד ביחד, והפעם ללא דחיפה חיצונית. אולי זו הסיבה שרבי עקיבא לא התערב במחלוקת, הוא רצה שתלמידיו ימצאו את הדרך להתחבר בכוחות עצמם. הוא רצה לראות אחדות פנימית, כזו שנובעת מהם, על אף החילוקים ביניהם. האם אנחנו נצליח במקום שהם פספסו?

בעז"ה בפרק הבא נעלה מספר רעיונות מעשיים לאחדות.

מנחם מענדל וולף B.A בפסיכולוגיה ויועץ נישואין ומשפחה.