בעיית הנשירה – למה זה קורה לי?

הרב אליהו לוי

יום אחד פנה אלי אדם בגיל חמישים, הורה לעשרה ילדים כשדמעות בעיניו. בתו הגדולה ירדה כבר מזמן משמירת תורה ומצוות, והתחתנה כבר עם בחור שאינו שומר תורה ומצוות. בנו השני ירד גם כן מדרך התורה והמצוות, וגר בתל אביב, וכעת גם בנו השלישי החליט לעזוב את הישיבה, והכיוון כבר ברור. מה עליו לעשות? הוא מרגיש שהמצב ממוטט אותו רגשית ונפשית. ניסיתי להבין האם הוא קשוח מידי איתם, אולי הוא רך מידי, אולי בכלל לא נותן יחס לילדים, אולי יש בעיה בשלום בית שמשפיע על הילדים. לטענתו כל אלו בסדר, הוא ואשתו פשוט לא מבין כיצד כך קרה להם, שהילדים אחד אחד בורחים מהידיים.

לאחר דין ודברים התברר, שעיקר הסיבה שהילדים בורחים להם, היא מכיוון שהם רוצים מהם נחת. הם כל הזמן מדגישים באוזניהם, כמה חשוב להם שהם יהיו מוצלחים, כמה חשוב להם שהם ימשיכו בדרכיהם. כל כישלון של הילדים, הם לוקחים ככישלון אישי. אם הילד לא מצליח במבחן, הרי זה כישלון אישי של האבא, והוא ירגיש צורך לקחת מיד את האחריות, ולדאוג שהבן לא יכשל יותר. אם הבת לא בעמדה חברתית מספיק טובה בכיתה, הרי האמא תדאג להתקשר למורה ולכל החברות, ולדאוג שיקדמו את המעמד החברתי שלה. ומדוע הם לוקחים את המצב של הילדים באופן כל כך אישי? כי הם רוצים לקבל נחת מהילדים. אם הילדים לא מספיק מוצלחים, הרי זו פאשלה שלהם. הם לא ירוו נחת מהילדים, זה עושה להם תחושה לא טובה, ולכן, הם חייבים לקחת את האחריות, ולדאוג שהילדים יצאו בדיוק כפי שהם חולמים ומדמיינים.

ומדוע מרגישים ההורים את הצורך לקחת אחריות על ילדיהם, לדאוג שילדיהם ייצאו בדיוק כמו שהם רוצים שייצאו? משני סיבות. האחת היא, שהם לא מאמינים מספיק, שהילדים שלהם באמת טובים, שיש להם באמת כוחות משלהם להיות טובים. והשני, כיוון שהם מפחדים שהילדים יוציאו את הרע הפנימי שיש בהם.

ומה זה גורם לילדים להרגיש? הם מרגישים שכל התפקיד שלהם בעולם, הוא לשמש נחת להוריהם. הם מצד עצמם לא שווים כלום, הם כלל לא קיימים כמציאות נפרדת מהוריהם. כל התפקיד שלהם בחיים, הוא להיות לשביעות רצון ההורים. כמובן שילדים כאלו, יחפשו לזרוק את הדרך של ההורים. זה לא מרדנות בלבד, זה הרבה יותר עמוק מזה. הילדים מרגישים שגם הקב"ה עצמו, נועד לספק נחת להוריהם. אם כל הסיבה שאני כילד צריך לומר שמע ישראל ולהתפלל, זה רק בשביל לתת נחת להורים שלי, הרי לאט לאט חודרת בי ההכרה, שכל העניין של יהדות ותורה ומצוות, זה לספק נחת להורים שלי. ואם זה כך, הרי שזו איננה דרך האמת, ואינני מעוניין ללכת בה ולהמשיך בה. אותם ילדים שעזבו את הדרך מרגישים, שבתור "חילונים", מכירים בהם כבני אדם שקיימים בזכות עצמם, ולא רק בזכות היותם מספקים נחת רוח למישהו, וממילא הם בוחרים בדרך הזאת.

בהקדמה לשער הייחוד והאמונה, שנקראת בשם חינוך קטן, מסביר אדמו"ר הזקן את הפסוק חנוך לנער ע"פ דרכו. היינו חושבים, שהפירוש של לחנך את הנער ע"פ דרכו היא, לחנך אותו בהתחלה לקיים מצוות בשביל פרס, ולבסוף ילמד לעבוד את ה' מאהבה. אולם האדמו"ר הזקן לא מסביר כך. כששלמה אומר שיש לחנך את הנער ע"פ דרכו, כוונתו היא שזה יהיה מתוך האהבה האישית של הנער, אהבה שהורגל אליה מנעוריו. לא, אין זו אהבה טבעית שעולה בילד כשלהבת העולה מאליה. אלא אהבה שהרגילו את הנער לאהוב את ה', חינכו אותו בהרבה השקעה, שאהבה לקב"ה זוהי האהבה האישית שלו.

וכיצד מחנכים ילד, שאהבת ה' היא לא אהבה של הוריו אלא שלו אישית? על ידי הרבה הרבה לימוד משותף והתבוננות משותפת. צריך למצוא את הנתיב המיוחד, שבו הילד מוצא את הקשר האישי שלו לתורה, את המקום שבו התורה והמצוות הם האהבה שלו. מה הוא במיוחד אוהב ללמוד? לאיזה מצווה הוא מתחבר במיוחד? איזה סיפור על הרבי הכי מדבר אליו ומרגש אותו? איזה ניגונים הכי מעוררים אותו? לזה קורא האדמו"ר הזקן, התבוננות שמביאה להכרה שה' "הוא חיינו ממש וכאשר האדם אוהב את נפשו וחייו, כן יאהב את ה'".

מהי אם כן ציפייה לנחת אמיתי מהילדים? כאשר הורה רואה שהבן אוהב את ה' באהבה אישית, שהבן מצא את הנתיב הייחודי שלו לאהבה את ה', זוהי הנחת של ההורה. זה דורש הרבה סבלנות, הרבה עבודה יסודית. עבודה של הרבה קשר עם הילד, לא לקחת את האחריות על ההתמודדויות והלבטים שלו, אלא להתבונן יחד איתו בכל דבר, ללוות אותו במסלול שהוא עובר.

הרבה מאיתנו רוצים, שאותם דברים שאנו מתחברים אליהם, גם הילדים יתחברו. משפיע חסידי, רוצה שבנו גם כן יהיה משפיע, ורב רוצה שבנו יהיה מוצלח בלימודי נגלה, ושליח רוצה שבנו יאהב עסקנות ציבורית כמוהו. זוהי טעות גדולה, זה בדיוק הדבר ששובר את הילד. זה מה שגורם לבן להרגיש, שהוא כלל לא אוהב את ה' באופן אישי, אלא רק בתור בן של אבא שלו, או בת של אמא שלה.

רק כאשר אנו כהורים מגיעים להכרה, שהבן לא נועד לשרת אותנו, הבן הוא אישיות לעצמה. נכון שאנו גידלנו אותו, ואנו השקענו בו את הנשמה, אבל הוא אישיות כשלעצמה, שונה מאיתנו, עם רצונות משלו, ורגשות משלו. רק אז נוכל לצאת מהדמיונות שלנו, כיצד היינו רוצים לראות את הבן שלנו, אלא לראות את הבן כמו שהוא באמת. ואז, "גם כי יזקין לא יסור ממנה", כמו שמפרש האדמו"ר הזקן, שאותה אהבה אישית, תהיה באדם כל ימי חייו. גם כשילמד להיפתח לרמות גבוהות יותר של אהבה, הרי אותה אהבה אישית תישאר כיסוד של כל הבניין שיבנה אחר כך.

הרב אליהו לוי, עוסק בחינוך למעלה מ-15 שנים, רב מוסמך פוסק. עוסק שנים רבות בתורת הנפש על פי תורת הבעל שם טוב. מטפל רגשי פרטני וזוגי ומורה בכיר להכשרת אנשי טיפול על פי תורת החסידות. הרב גדל והתחנך במוסדות הציונות הדתית ובגיל צעיר עבר מסע רוחני אל עולם החסידות תוך כדי הוקרה רבה לציבור ממנו הגיע.  מחבר הספרים 'שאהבה נפשי' ו- 'עין טהרה'.