4 כתות מול ים המחלוקת • אחדות בליובאוויטש

מנחם מענדל וולף

אחד העסקנים המוכשרים שלנו, אדם עם שתי רגליים על הקרקע, היה נרגש מרעיון האחדות שהתפשט כאש בכרם חב"ד. ההתרגשות הולידה החלטה, והוא גמר אומר להוריד את הדברים לעולם המעשה. אומר ועושה, הוא ניגש לצוות המומחים שגיבשו את הסכם האחדות הזהיר והפתלתל בין 'כחול לבן' ל'ליכוד', וביקש מהם לבנות טיוטה לאחדות פנים חב"דית. נעתרו המומחים, אך ביקשו לראות את העקרונות של כל מחנה. כמו כן, להבין אלו עקרונות הם בבחינת 'ייהרג ואל יעבור' ובאלו אפשר להתגמש. לאחר שהצוות המקצועי קיבל לידיו את פירוט העקרונות, הם הלכו לעשות הסבת מקצוע…

בליבת המחלוקת עומדים נושאים מהותיים, ונושאים פרקטיים. גם הנושאים המהותיים וגם הנושאים הפרקטיים, הם עקרונות שחסיד אינו יכול לוותר עליהם. אין מדובר על רצונות אישיים או כבוד אישי. מדובר על רצונו של הרבי, כבודו של הרבי, אמונה בדברי הרבי. איך ניתן להתפשר בדברים הקדושים ביותר?

אמת, לא כל המריבה כולה לשם שמים. מעורבים בה גם עניינים פחות עקרוניים וקדושים, של כבוד, כסף, עמדות וכוח. אך חילוקי הדעות צובעים את תמונת המלחמה, ומעניקים לנלחמים את התחושה שהם במלחמת קודש.

ממה התחיל הכול?

לעיתים בלהט המריבה, מנסים בני זוג להיזכר ממה התחילה המריבה. אך כמה אירוני, שהם כבר שכחו בשל מה התחיל הסער הגדול. ממתי הפכנו לשני מחנות? אמנם, זרעי המחלוקת היו טמונים עוד לפני ג' תמוז. אך המעבר מחילוקי דעות להיווצרות של שני מחנות, זהו אירוע שהתרחש בג' תמוז.

החיים של הרבי לאחר ג' תמוז. זה הנושא שחתך אותנו לשניים. לכלל החסידים – למעט מתי מעט – היה ברור שלא עזב הרועה את צאן מרעיתו. שהרבי ממשיך להנהיג את עדת החסידים ואת הדור בדיוק כמו בעבר. הוא רואה, שומע, מאזין ומקשיב. כשצריך הוא מוצא את הדרך לענות. אלא שכאן נכנסה השאלה על אופן החיים. היו שאמרו שהרבי נמצא ממש איתנו – ברוחניות, אך בגשמיות יש להתייחס לאירוע כפשוטו. והיו שאמרו שאין שום שינוי בחיים של הרבי, גם במובן הגשמי שלהם. סביב נושא זה ניטשו וויכוחים רבים, ואלו כמו אלו שלפו 'מראי מקומות' שונים ונתנו פרשנויות שונות. ואכן הייתה זו 'מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים', והיא אכן מתקיימת איתנו עד עצם היום הזה.

נושא מרכזי נוסף שפגע במרקם החב"די, הוא הפנים של חב"ד כלפי חוץ – תקשורת ופרסום. רוב הציבור החרדי, רואה בסיקור התקשורתי ובפרסום לקהל הכללי עניין לא עקרוני. מה שחשוב עבורם, הוא אך ורק שלא ייגרם חילול ה'. אנו חסידי חב"ד שחונכנו על ידי הרבי, חפצים אנו לכבוש את העולם. אצלנו הפרסום והתקשורת, הם אמצעי חשוב ועיקרי בהפיכת העולם לדירה לו יתברך. על כן, נושא הפרסום אינו שולי בעינינו, אלא הוא בעל משמעות רבה בשליחותנו.

ישנם חסידים שבעיניהם ה'שליחות היחידה' וה'עבודה העיקרית', היא לפרסם את זהותו של משיח. חלקם מצאו לזה סמך בשיחות האחרונות שזכינו לשמוע מהרבי, חלקם למדו זאת מהעידודים של הרבי, ויש שנסמכים על 'מענות' מהרבי. בנוסף, יש מהחסידים שמפרסמים את נוכחותו הנצחית של הרבי כאן בעולם הזה, בגוף גשמי. לעומתם ישנם חסידים שלבד זאת שאינם מסכימים עם כל התכנים המפורסמים, הם גם רואים בפרסום דבר נורא מאין כמותו – חילול כבודו של הרבי. חילול כבודה של תנועת ליובאוויטש, והרחקת יהודים מחסידות חב"ד. לשיטתם, המשמעות של 'השליחות היחידה' היא אופן חדש ועמוק יותר בעבודה ה', אך אין שום מצווה לחפש מיהו משיח.

ברמה הפרקטית, ישנם מחלוקות בשאלת זהות הממונים מהרבי על ניהול המוסדות השונים, ומה הם הסמכויות הנמצאות בידיהם. מחלוקות אלו נוגעות גם למוסדות ליובאוויטש המרכזיים, וגם למוסדות חב"ד במדינות רבות מסביב לעולם. מחלוקות כעין אלו היו קיימות גם לפני ג' תמוז, אלא שהיום זה מתחבר כמעט אוטומטית למחנאות הקיימת.

מול ים המחלוקת

כל מחנה נושא על גבו את המטען האידולוגי והרגשי שלו. והנה מגיע היום ומרגישים שהעולם מזדעזע. שומעים את פעמי משיח, ומאידך חבלי הלידה מכאיבים גם לנו חסידי חב"ד. מתעורר רצון פנימי להתגבר, להיות אחד, לא להפנות את העורף לאף חסיד. אך איך חוצים ים המחלוקת העמוק? האם אפשר לגשר ולחבר כאשר הפערים משמעותיים כל כך?

גם מול ים המחלוקת, נחלקו לארבע כיתות. כת ראשונה אומרת: לא רוצה לשמוע על המחלוקת, לא רוצה לדבר על המחלוקת, רוצה רק להתאחד באהבת רעים. הבה נדבר רק על מה שמאחד אותנו, ונפסיק לדבר על מה שמפריד בינינו. נתעסק רק במשותף ובמאחד, ונתעלם ממה שעלול לפלג אותנו.

כת שנייה אומרת: צריך להתפשר. בשביל להתאחד צריך לדעת להתפשר. אומנות השלום, זו אומנות הפשרה. אין אחדות בעולם בלי פשרה. גם בנושאים מהותיים, כדאי שתערער מעט את ביטחונך בעמדתך, ותאפשר מקום גם לדעה של השני.

כת שלישית אומרת: לא צריך להתאחד, צריך להפסיק לריב. בניגוד עניינים בנושאים קדושים, אין סיכוי להתפשר ולהתאחד. במלחמת דת, אין סיכוי לפשרה ושלום. צריך להסתפק במועט – לכבד אחד את השני, ולאפשר לו להחזיק בעמדתו.

כת רביעית אומרת: צריך להתאחד, אך זאת אך ורק בכפוף לדעתי ולעמדתי. אחדות על ידי אחידות. אני אכתיב לך את הדרך, ועליך לחיות על פי אמונתי. זה או אני, או שזה לא חב"ד. בכת זו ישנם גם אנ"שים יותר ליברלים, שאומרים: בנושאים הקשורים באמונה אישית, יש לך את הזכות להחזיק בעמדתך. אך במה שגלוי או קשור לכלל, חייבת להיות אחידות.

חלק מאנשי הכתות מביעים את שיטתם בריש גלי, וחלקם מנסים להגיש את הדברים בצורה עדינה. איזו כת צודקת? האם נצליח לנוס מפני ה'מצרים' של המחלוקת? וגם, מה הם המאפיינים המיוחדים של מחלוקת זו? על כך ועוד בפרק הבא?

מנחם מענדל וולף B.A בפסיכולוגיה ויועץ נישואין ומשפחה