צניעות, ענווה וגאונות: אחרי מיטתו של הרב שוויי ע"ה

הרב יעקב צבי בן-ארי, שליח הרבי לקיבוצים באה"ק

אבא טוב ומסור, אוהב ודואג. כך ישמר אצלי זכרונו של הרב אהרן יעקב שווי ע"ה.

בשליחותי בעולם לצרכי גיוס משאבים ופרסום הגאולה הקרובה ב"ה, שלוש פעמים בשנה, שבוע ימים, מזה כשלושים שנה ויותר, זכיתי להיות אורח כבן בית, בביתו החם והצנוע של הרב בשכונת המלך.

מרגע פתחי את הדלת בכל חצות ליל, היה מרפה את עיניו הדוויות מאחיזתם המאומצת באותיות הקודש ומזדרז בשמחה אל מצוות אברהם סבא, שהזדמנה לו כמוצא שלל רב – "הכנסת אורחים". ניגש אלי ומקדמני בפנים מאירות ומאושרות כמו רואני לראשונה "אכלת משהו, אתה בטח רעב? בוא שב, תיכף אני מביא לך אוכל!" ומבלי המתין רגע לתשובתי, העומד משתומם נדהם מטרחתו, נגש לשולחן, פורס מפה, עורך ומסדר צלחת וסכו"ם, מוציא מן המקרר שלל סירים, מתוכם מוציא ומחמם להסעיד את נפשי…

בסיום הסעודה הדשנה, מלווני אל חדרי הכמעט קבוע, שהוצע לי בביתם, פותח את הדלת ושוב שואל ומפציר בי: "חסר משהו ..צריך עוד משהו? רק תגיד".

אם לא די בכך הייתי גם עד, לרבים ורבים מפוקדי ביתו הנסתרים הגלמודים וקשיי היום, שהתוודעו מזה שנים אל רחמיו המרובים ורחמי זוגתו שתחי' (שהשם ישלח לה בריאות, נחמה ונחת), שהיו נוקשים על דלת ביתם בקביעות לפני שבת.

איך בשקט ובצנעה, נזהר בכבודם, היה תולש ממזונו ומחלקו לעניים כבני הבית וזאת גם בתקופות הרבות בהם עסק יומם וליל ברבנות, כמעט ללא שכר…

עוד זכורים לי, השאלות האינסופיות החשובות והגורליות, מי בגופו ומי בטלפון עד זמן הדלקת הנרות…ואיך לעיתים, היה מחייך אלי בתחינה ובבושת, רומז לי להיכנס לחדרי, כי רוצה להסתודד בסלון עם פלוני או אלמונית, או בשיחת טלפון  אישית וחסויה… "פיקוח נפש", "שלום בית", היה לוחש לי כמבקש את מחילתי, כשלעצמי, לא ידעתי מה חשוב לו יותר מבין שניהם…

עוד זכורני כיצד לילה לילה (וכשקמתי באקראי, גיליתי רבות, שעד כמעט לפנות בוקר) בבואי סמוך או אחר חצות ראיתיו גוחן על הכתבים יקרי הערך, שהיה מופקד עליהם, אוחז במשקפיו המוסרות מעל עיניים טרוטות ונצמד לכתבים, במעט האור הנותר שם, מפענח, בוחן, בודק ומלטש כל מילה ומילה בכתב ידו המסולסל והקולח של אחד מאדירי התורה והחידושים, שאחר שהתוודע לגדלותו, ראה בו שנים רבות, מתאים ונאמן לסייעו במלאכת ההוצאה לאור הקדושה והחשובה של ספריו וחיבוריו הנערצים.

הרב שווי האהוב היקר והעניו, אחר יום עמוס של הוראה והרבצת תורה בישיבה, היה יושב ומשקיע עמל חדש וקדוש לא פחות בתורת חברו כתורתו שלו, מתייגע ומתרוצץ בין הספרים, צולל אל מעמקי זכרונו האדיר למצוא סימוכין ומקור לכתוב, תוך שהוא נאבק במסירות נפש עילאית וממרומי גילו העייף מעומס היממה, בשטף הנהר ומרוצת הרעיונות הסבוכים בינות כתב היד המסתלסל ומתפתל…

בצניעות ענווה וגאונות לא פחותה היה עורך בהם סדר, מגיה, משחיז מצחצח ומבהיק, הופכם סולת נקיה, שנונה וברורה ואח"כ, נותן בהם סימנים ו'מראי מקומות' מכינם ליום הולדתם בבית הדפוס וגילוים בעולם…
שפרה ופועה גדולה ואלמונית, שהעניקה מאחורי הפרגוד, חיים וחיות, במוחם הרעב ונפשם הצמאה של אלפי בני ישיבות צמאים לתורה וחידושיה…לחיים, לחיים.

עודני זוכר את הרושם העז שהשאיר עלי בתקופת רבנותו, עת היה חוזר לביתו לאתנחתא וטעימה קלה, כשרושם דיני התורה, טענות המשיגים המתישות והמרובות על דרכי הנהגתו בתוקף ובנועם ופסיקותיו, עימם עסק מחובתו, ניכרים על פניו והילוכו המיוגע והמיוסר, כשמפיו, לא נמלטת שום טענה או מענה על כך, זולת 'לימוד זכות' עם חיוך סלחני של 'אהבת ישראל טהורה' וטוב לב אמיתי של גיבור ואציל.

זכורני לטוב, גם דרכו והתנהלותו ב'ענייני משיח וגאולה', בהם גילה מצד אחד את תקיפות דעתו ודעת הרבי מה"מ בגאון וללא מורא, ומאידך, בדרכו, צניעות של 'קטונתי', שכה אופיינה אותו, הס מלפגוע בכבודו של איש, כולל…המלעיגים והמלעיזים.

כך שנים על שנים זכיתי להכיר ולהתבשם ולו מעט מזעיר, מאישיותו הנדירה והכבירה של גאון, אדיר, עניו ונחבא אל הכילים זה , שהתעלה והתגדל והתקדש על כל החידושים – והיה ל'גאון של מידות', ובלשון של 'תניא' – … לפחות 'בינוני'.

כבר מתגעגע מאוד!