"לית שמאלא בהאי משפיע"! • מיוחד

מאת אסף חנוך פרומר

טיף… טיף… טיף… טיף…

זה היה בתפר שבין שנות הלמ"ד לשנות המ"ם. הזמן בו מתחילים הזכרונות שלי. יום שבת קודש בבוקר, הולכים להתפלל תפילת שחרית – בביתו של הרב יגאל פיזם (אבדלחט"א). מה קרה? הרב פיזם מחלים כעת מניתוח שעבר, ונבצר ממנו להגיע לבית הכנסת. בקהילה הקטנטנה היה מן הנמנע להתפצל לשני מניינים, ומאידך להשאיר את הרב פיזם בלי מניין גם לא שייך – אזי מרפסת הבית ברחוב מוהליבר הופכת לבית הכנסת באותה שבת בבוקר. הבית שיושביו העלו על שפתותי את המילה שהפכה לתמצית השאיפות ותכליתן – רעבע. הבית שילדיו הדגימו לי את תנועת העידוד שהרבי עושה.

הרב פיזם לא סתם החלים מניתוח, אלא היה מחובר גם לאינפוזיה. בתור ילד קטן ולא-מעט פחדן (במילות המכובסות של היום קוראים לזה רגיש, פעם קראו לזה בשם המפורש), הייתי מרותק לתופעה החדשה-מזעזעת. כל התפילה לא יכולתי להתיק את מבטי מהסידור של הצינורות המחובר לגופו של הרב פיזם. על עמוד ברזל הייתה תלויה שקית נוזלים, וממנה נמשך צינור שהסתיים אי-שם מתחת לטלית. המשקה שבתוך השקית טיפטף באיטיות ובהתמדה לתוך הצינור. טיף, טיף, טיף, טיף…

עקבתי אחרי הזמן שבין טיפה לטיפה. לפעמים זה היה נראה לי לאט מדי. אז הסתכלתי חזק עד שהטיפה נשרה. הרב פיזם אם אינני טועה היה בכסא גלגלים (גם כן "מכשיר" משונה ומאיים בעיני). אינני זוכר איזו שבת זו הייתה ומי היה החזן והבעל-קורא. מדובר בשנות הלידה של הקהילה בקריות, כאשר המאפיין העיקרי של המניין כמניין חב"ד – הוא העובדה שכולם החזיקו סידורים "תהלת השם". כמה ידעו אז את הנוסח והניגונים? שאלה טובה. כמה סירטוקים היו אז? מסתמא פחות מאצבעות של יד אחת. אם היו שם כובעים, הם היו על ראשי בניו של הרב פיזם שהגיעו למצוות, ואולי עוד אחד-שניים. השנים הללו עיצבו גם את "יחסי החוץ" של הקהילה, כאשר תגובת הציבור המיזרוחניקי דאז נעה בין אהדה מובנת מחד, ופלצות מהקהילה "השחורה" הצומחת בערוגת הסרוגים, מאידך.

ההתכנסות הזו במרפסת של משפחת פיזם איפיינה את ההיסטוריה של חב"ד בקריות, עוד מהזמן של טרום היות קהילה, ועד לימינו אלה, כאשר הנהגת הקהילה הענקית כבר עברה דור ובמוסדות החינוך מתחילים ללמוד נכדי הבוגרים של המחזורים הראשונים. כי מאז ועד היום היה הרב פיזם המרכז והלב הפועם של הקהילה, מעין "אינפוזיה" השולחת טיפת חיים לכל אשר נפשו צמאה לארץ החיים.

טיף… טיף… טיף…. טיף…

*

בי"ג תשרי תשל"ג הגיע הרב פיזם בפעם הראשונה לחצרות קודשנו.

במאמרי באתי לגני של אותה שנה, הציב הרבי שאלה: הרי במאמרי ההילולא מדובר רבות אודות "שני הקווים" הקיימים בהנהגת הבריאה כולה ובכל המדריגות הרוחניות של "סדר ההשתלשלות" – קו הימין וקו השמאל, קו החסד וקו הדין, ובלשון החסידות: קו ההעלאה "למעלה מעלה עד קץ", וקו ההמשכה "למטה מטה עד אין תכלית". ובכן, שואל הרבי, מה יהיה – לעתיד  לבוא, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, אשר "כל דינין מתעברין מיני'", ואין אין דינים – שני קווים כיצד קיימי? וגם לא יתכן שיהיה קו אחד בלבד, שהרי התורה ומצוותיה הריהם נצחיים ובעבודת ה' יישארו שני הקווים.

ואומר הרבי הסבר נפלא: לעתיד לבוא יהיו שני קווים – בימין גופא, "לית שמאלא בהאי עתיקא", אבל שני קווים בימין – ודאי וודאי!

כאשר חיפשתי מילים שייפתחו צוהר לאישיותו של הרב פיזם, עלו במוחי המילים הללו בדיוק: "לית שמאלא בהאי משפיע"! כולו חסד וחסד, חסד מימין וחסד משמאל, חסד שבחסד וגבורות ממותקות שבחסד.

איך בכלל אפשר להתלבט – הרי על היגד זה יסכימו גם מבקריו הגדולים ביותר, אשר דווקא משום כך באו עליו בחבילי-טענות; כל שכן שיסכימו על כך תלמידיו, מושפעיו ומעריציו הרבים (עליהם נמנים גם המבקרים הנ"ל שהפכו לבעלי מעה ודעה).

כולו חסד. זה מה שהוא היה, כך התנהג, כך לימד את תלמידיו, כך חינך את ילדיו, כך גידל את מקורביו. רק בחסד.

*

ברם כגון דא צריך לאודועי: אית חסד ואית חסד. יש חסד – אפילו בקדושה – שקשור עם בלי-גבול והעדר גבולות; על דרך אברהם אבינו שהשפיע אפילו לערביים שמשתחווים לאבק שעל רגליהם. ברם, מחסד כזה, כמבואר בספרים, יכולה להיות "יניקה". חסד זה, מטבעו הוא חסד של "עשיה" – הכנסת אורחים, פיזור לצדקה, החזקת גמח"ים, וכו' וכו'. נותנים למי שמגיע, ונותנים גם למי שפחות מגיע.

ויש חסד עמוק ופנימי יותר, כזה הקשור עם "איהו אמת ואיהי אמונה". חסד שמיוסד על אמת שאין בה פשרות, ועל אמונה המתפשטת לכל סטר ועיבר.

החסד הזה לא נובע מכך ש"עושים טובה" למישהו, שמוותרים או מעלימים עין, וכבר אמרו חכמינו את דברתם החריפה על "מי שאומר הקב"ה וותרן" – ויוותרו לי הקוראים שמפאת החסד נשאיר את ההמשך ב"וכולי"…

חסד שכזה הוא – בגלל שמאמינים במישהו. קרני הרנטגן של החסד הזה, פולחות כליות ולב, ולאורן גם מבעד למי שמשתחווה כעת להבל ולריק – מתגלה אחד היכול להתהפך מן הקצה אל הקצה ולברך לה' שאכל משלו. אמונת-חסד זו, רואה בתוך ילד שובב ורב-תעלולים – את הבר-דעת של עוד עשרים שנה.

הפנים המאירות של הרב פיזם המסו קרחונים, קילפו מהאדם את כל הקליפות האפשריות. גם כשאחרים בכלל לא העלו על דעתם שזו קליפה חיצונית, חשבו ש"זה מה יש" ואין בלתו. והרב פיזם, לא בגלל נאיביות, אלא בגלל אמונה שקשה למצות את עומקה ועוצמתה – ידע כי "אל תבט על מראהו"!

זכור לי היטב, כיצד בשנות ההקמה של הישיבה בקריות, שוחח איתי אודות תלמיד מסויים, שעשה כל שביכולתו כדי לאלץ את הישיבה לשלחו ואת אביו לרושמו למסגרת לא-ישיבתית. הוא בעצם לא היה צריך להתאמץ הרבה. נדמה לי שהוא גם הצליח. אבל הרב פיזם, שהכיר את הסחורה ולא השלה את עצמו לרגע אחד, אמר לי עליו משפט בלתי נשכח: "מה הוא חושב, הוא יצליח לשכנע אותי שהוא לא יכול להיות ישיבה-בחור…".

רוצים עוד דוגמאות? לא תודה. ידע כל אינש בנפשי' שהוא אינו רוצה להתעמת עם זכרון השעות הקשות בהם הרב פיזם ניגב אותו מאשפתות, הצליח לפקוח את עיניו, להושיב אותו, להעמיד אותו, להראות לו שוב את הדרך ללכת. זה לא נעים לאף אחד. ההדחקה הנפשית הזאת גרמה לרבים וטובים לאתגר את הרב פיזם בנסיון של "תצילני… משנאת הבריות", בו עמד בגבורה – כן, הפעם אפשר לומר את המילה – כל ימיו.

*

ועוד הליכה לבית הרב פיזם זכורה לי. היה זה לאחר סיום ליל הסדר בבית הוריי. אבי מורי שי' מבקש אותי ואת אחי לגשת לבית הרב פיזם ולברר משהו שקשור בסדרי התפילה מחר. נכון, מדובר בהליכה קצרצרה, אבל לא בשעה שכזאת ולא במצב שכזה. אך כיבוד אב גובר על הכל.

יצאנו לצינת הרחוב, הלכנו במהירות ברחוב הריק מאדם – ובאחת נכנסנו לתוך לבה לוהטת וזוהרת שמילאה את כל סלון הבית. הרב פיזם יושב, אוחז בידו את כוס היין, ואומר את מילות ההלל בלבביות מתנגנת, בכזו השתפכות הנפש. ממש אי אפשר לתאר. פתאום נכנסים לתמונה נציגי "הקו השני" ומבלבלים אותו עם דקדוקי עניות "מי כאן הלל"… והרב פיזם, כמו הרב פיזם, עצר, ענה – והמשיך להשתפך בצורה שגם לב האבן המס ימס והיה למים.

לא לחינם מנו חז"ל את כיבוד אב ואם כמצוה הראשונה שאדם אוכל פירותיה בעולם הזה.

*

טיף… טיף… טיף… טיף….

מה שנשאר מגופו של הרב פיזם, חי כעת על "הטיפות האחרונות" של הנשמה שניתנה באפו. הוא לא מסוגל ללכת, בקושי לעמוד. חולה שיש בו סכנה פלוס-פלוס. ידוע היטב על מוותרים אנשים אחרים – על פי הלכה כמובן – בעתות מצוקה שכאלה.

אבל שהרב פיזם יוותר – על מקוה?! שמעתם בכלל מה אתם מדברים? לוותר על מקוה? אפילו בשנה האחרונה ממש, שכבר היה צריך לנסוע מספר פעמים בשבוע לטיפול דיאליזה, וכניסה למי מקוה הייתה בבחינת התגרות בהוראות הרופאים – הרב פיזם לא מוותר על טבילה. גופו המזוכך בייסורים בלאו הכי, ממאן לדלג על שלב ההתחלה של יום חסידי.

אז הוא יושב בבית, ומחכה בסבלנות עד שיגיע אחד הצאצאים. ברוב הפעמים היה זה בנו הרב יוסף שי' ממלא מקומו – יאריך ימים על ממלכתו בהצלחה רבה ומופלגה ובבריאות איתנה! – ומתחיל "א גאנצע סדר עבודה": ראשית, יורדים עם כסא-המעלית מהדירה בקומה הראשונה לקומת הכניסה. אחר כך עושים מאמץ –  ו… עוברים לכסא גלגלים.

מכאן ואילך כבר ראיתי בעיניי ממש פעמים רבות. הרב פיזם מגיע למקוה (שמתם לב שהקפדתי לכתוב מקוה עם וא"ו אחת, כמו שהרב פיזם דרש?), אבל שם אין מעלון. הוא קם, נעמד, ומעפיל את חמשת המדרגות. הוא עוצר, מסדיר נשימה, וממשיך פנימה. לבד. היכן שלא מוכרח, הוא מוותר על עזרה. ומה עושה בינתיים בנו הרב יוסף? ממתין בחוץ בסבלנות וכדבר מובן מאליו, כאילו אין לו שום דבר אחר על הראש, כאילו לא יכלו לסדר תורנות קצת יותר הגיונית (גם זה חלק מההשפעה של הרב יגאל ע"ה. בסביבת החסד-המאירה שלו לא שייכים דיבורים של "אתה תלך, ההוא יילך". הולכים עם אבא וסבא בשמחה ובכל מצב).

ובפנים המקוה, אין הגדרה אחרת מלבד זו שבמקורה נאמרה על מלך המשיח – "שרי חד ואסיר חד". מוריד לאט לאט את המלבושים והאביזרים הרפואיים. ובמאמצי על הולך לטבול וחוזר למקומו. שוב ישיבה קצרה, ואז לאט לאט, בשארית הכוחות הוא מתלבש. מה שלקח לכם מספר שניות לקרוא, ארך לו הרבה זמן. הרבה-הרבה זמן.

ואז מתחיל המסע לבית הכנסת. נו, המזל ששם אין מדריגות. אפשר "לנסוע" עד המקום, בסוף בכל זאת, צריך לעבור מכסא הגלגלים – למושב. ברוך השם, גם זה עובר.

ואז נפתח הסידור הגדול, שדמעות רעייתו הראשונה ע"ה ואם ילדיו יבדלו לחיים היו ספוגות בו. ועכשיו הרב פיזם בעצמו מתפלל בו.

והרב פיזם מתחיל להתפלל, וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כולהו ערקין ואתעברו מיני', ואנפהא דילי' נהירין בנהירו עילאה, וכעבדא קמי' מארי' וכבן אצל אביו הוא אומר את המילים הקדושות בחדוה ובנהירו דאנפין…