תֵּשְׁבוּ כעין תטוסו • א. אברהם

א. אברהם

ישבו וחשבו שבעת טובי קהילת ניו-חלם-סיטי, מה כבוד ייעשה בגביר הנגיד והנדיב המפורסם ר' אשראי ברבי בנקאי, אשר כפו פרש לעני וידו שלח לאביון ברוחב לב ובנפש חפצה.

דגרו על המדוכה כל הלילה, ולא מצאו כבוד גדול יותר אלא לסחוב אותו מביתו, להושיבו בצריף דולף ולוהט לסירוגין, שם עשו לכבודו סעודה של מצוה שבעת ימים ושבעה לילות, וכל לילה עורכין לכבודו "שמחת בית שאיבת הכסף", ומנענעים סביבו בארבעה מיני תודה והוקרה ברכה ולחיכת פינכא, ואין מניחים אותו אפילו לשתות כוס מים מחוץ לצריף, וללכת לישון מאן דכר שמי' אפילו בתוך הצריף. והעיר נ.ח.ס. צהלה ונסחפה…

* * *

אך מדוע נזדקק למשלי מגידים, כאשר הנמשל מוצלח הרבה יותר. שכן מה עושים ישראל קדושים בימים אלה ממש? את מה שנצטווינו מפי הגבורה לעשות כזכר לענני – הכבוד!

לא בביתנו אנו יושבים, ולא על שולחננו בסלון אנו מסובין. הכסאות המרופדים והנוחים לסעודות כל השנה אינם תומכים בגבנו, ומזגן לצינון השרב – או לחימום הכפור, תלוי במיקום הגאוגרפי – לא מנשב על פנינו. ישיבתנו היא דווקא בדירת – עראי. וגם התפריט בהתאם: את הסלט החי מעשיר הסכך בעלים ירוקים לרוב, מי המרק אינם כלים כמעיין המתגבר, ובהגשת המנה העיקרית אף הוא ראה גרגרת אחת צפה על פני המים.

ובשביל דירת "עראי" זו, עובדים בערב החג עד השקיעה ממש. לפחות. רק בשנה שעברה התרברב השכן ממול כי יש לו סוכה אותה "בונים בחמש דקות". והנה, למעריב של חג נכנס הלה ופניו מפוחמות, ידיו מגויידות ומלבושיו דבלולים, וכל מראהו מעיד כי בזה הרגע נסתיימו אותן "חמש דקות"…

– ודווקא בכך יידעון דורותיכם כי בסוכות של ענני הכבוד הושבתי את בני ישראל! מה חשבתם, אשר ענן כבודו של הקב"ה ייקרא על מקום בו ירבוץ גבר על סיר הבשר, יתענג על הררי עיתונים ויפנק גופו בכל מיני פִּינוּקֵי ורִיפּוּדֵי, "מיט אלע בעסטע באקוועמליכקייטן"?! הרי ענני הכבוד היו פולטים כל מיני כאלה שהתרפקו על מה שהיה בחוץ. קל וחומר הרוצה להכנס לענני הכבוד, עליו לאמץ נימוסים והלכות הראויים לפני מלך הכבוד.

וכל הנ"ל מוסכם אף על אלה העושים חיצוניותם קבע ופנימיותם עראי. אולם אנן חסידים נענה אבתרי' ונאמר: "תשבו – כעין תטוסו". לא שלושה "חגים" יש לנו, אלא שלושה "רגלים" כדי לעלות לרגל – לבית המקדש בזמן המקדש, או לבית המקדש העיקרי של זמן הגלות. אלא מאי? לחג הפסח יש פסח שני, לחג השבועות יש ימי התשלומין. אבל בסוכות יהיה מה שיהיה – לא הצלחת לעלות לרגל? בבית לא תישאר!

* * *

מין משימה בלתי אפשרית ניתנה לנו: להשתדל לשבת בסוכה שתהיה אכן דירת עראי, ולא "מעובה כמין בית", דהיינו צריכים קצת לחוש קצת חוסר ביתיות. ובה בעת: "המצטער – פטור מן הסוכה"!

מדובר בקריטריון יוצא דופן מאוד במצוות. בדרך כלל, תידחנה רק מחמת פיקוח נפש ובמקצתם מקילים (אך לא מבטלים) במקום של חולי ממש. בפירוש אמרו בלימוד תורה שחייב כל אדם בישראל אפילו "בעל יסורים". שיערו איפוא חכמינו – מה בין סתם זרזוף טורדני לבין ממטרים שהסופגם "מצטער" ייקרא. וכך שנו: "מאימתי מותר לפנות? משתסרח המִקְפָּּה". כלומר: משקעים בעוצמה/כמות שעשויה לקלקל תבשיל במרקם "מִקְפָּּה" – שאינו גוש או נוזלי ממש אלא באמצע ולכן מתקלקל "ונמאס" במהירות. 

תכל'ס, כמה מ"מ גשם סורח את המקפה? תלוי את מי שואלים. חוגים ידועים מכינים שלושים יום קודם החג דייסת "גריסין של פול" (שהוא הדוגמא המובאת לעניין זה), ומחכים עם שעון ומד-מים כדי לא להכשל חלילה בישיבת יתר בסוכה בזמן גשם; הלוא חז"ל אמרו שהיא מנהג הדיוטות ואין מקבלים עליה שכר. ואדרבה כתוב שצריך "לצאת בהכנעה". לוֹצֵייס בְּהַכְנוֹעֶה…

ולעומת זאת אצל חסידים – המקפה לא סרחה עד היום. שיירד אפילו מבול, נשארים בסוכה ואוכלים ומברכים לישב בסוכה, ומתוועדים ושואבים מים בששון ממעייני הישועה. מהסוכה יוצאים רק למקום אחד – לשדה התעופה, כאשר נפשו של האדם קצה בכל אוכל גשמי והוא משתוקק אך ורק לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. 

כי המצטער לשבת בסוכה – הפרטית שלו, ונפשו יוצאת למקום בו ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת, אצלו אכן יהיה "מנהג הדיוטות" אם יתעקש להיאחז ולישב תחת גפנו ותאנתו; או בלשון רבינו "אוּנטֶערְן פּאָפְּלִיץ" (בחלל תחת התנור, אשר במדינתנו לפנים נודע כמקום בו ערכו "זיץ" חתולים שבאו להתחמם שם).

מצטער כזה חייב להזדרז, בטרם תסרח מקפתו לגמרי, ולהעלות ולהיראות קמי מלכא. שם תשוב המסרחת להיות תבשיל הראוי לאדם העליון.

* * *

דווקא בעניין הזה חז"ל כן הביאו משל. על ירידת גשמים בשעה שאדם מצווה לישב בסוכה אמרו במשנה: "משלו משל למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו".

וכאשר המנגדים מנגחים את החסידים "מה אתם יושבים בסוכה כאשר הרב שופך קיתון על פניכם", החסידים כלל לא מבינים איך אפשר לפרש את המשל כפשוטו: "איזה מין רב הוא ששופך קיתונות על תלמידיו"… מילא לפרש (כמו ההַוָא-אמינא בגמרא) שהמשל לעבד שמזג כוס לרבו ושפך וטינף וברח כל עוד נפשו בו. אבל רב קפדן? עכשיו, בסוכות, כאשר "ימינו תחבקני"? ונניח שכך לשיטתכם פני הדברים – אז העבד מקבל פרס שעכשיו יישב בנחת בבית עם הכוס והקיתון והמקפה עד שסרחונם יבקע שמים ויירד תהומות?

כמובן שלא מדובר בסתם הפקרות, שכן כל מנהג חסידי יש לו מקור מוצק וברור, ונאמרו הסברים וטעמים כיצד הדברים מתיישבים ב"נגלה". אך לא באנו כאן לתקוע עצמנו בדברי הלכה, אלא לפרפרת שאחר המקפה.

* * *

המשל של "עבד שמזג כוס לרבו", מובא בפוסקים גם לגבי עניין אחר בהלכות יום הכיפורים. ניסוחו של אדמו"ר הזקן בנידון זוכה לדיוקו של הרבי – ומעניין, שהדיוק הוא, בכך שאדמו"ר הזקן מוסיף לגבי יום הכיפורים את הלשון שמופיעה בגמרא וברש"י לגבי סוכה! 

בהתאם לכך מסתבר לומר כי "בא ללמד ונמצא למד" – ללמוד מעניין יום הכיפורים לגבי גשמים בסוכה.

וזה לשון אדמו"ר הזקן:

"כעבד שבא למזוג כוס לרבו ושופך לו רבו הקיתון (פירוש קיתון של מים שממנה מוזג הכוס של יין) על פניו, כלומר אי אפשי בשימושך".

כלומר, העבד לא בא למזוג יין לתוך הכוס של הרב (במשמעות בה אנו רגילים היום: למזוג-למלא את כוסו ביין), אלא בא "למזוג" – שפירושו בלשון המשנה "לערבב" – כלומר: לקחת מים מתוך הקיתון, קנקן, המונח אצל הרב, ואותם לערב ביין שבכוס הרב (שכן בימים ההם היו חייבים לערבב מים ביין כדי שיהי' ניתן לשתותו). ואז הרב הקדים ולקח את הקיתון וכו'.

* * *

אינני יודע מה עלה בדעתכם למקרא המשל כפי שהוא מופיע במשנה. אבל המשל בניסוחו רבינו הזקן, הזכיר לי, ונראה כתיאור של – חלוקת המשקה בהתוועדויות של הרבי! ("כל אלו שהכניסו משקה יעלו מלמטה למעלה" וכו' וכו'):

את בקבוקי המשקה מכניסים למזכירות עוד לפני שבת, עבור אירועים שונים (סיומי רמב"ם, התוועדויות וכדו'. לפעמים היה עולה המארגן עצמו, ולפעמים נוסע שלקח עבורו). לאחר שהרבי הזמין לעלות ולקחת את המשקה – וכל אחד יכריז עבור איזה אירוע המשקה מיועד – היו הבקבוקים מוצבים על שולחנו של הרבי. וכך היה מוזג:

ראשית, פותח את בקבוק המשקה, ומוזג מעט לכוסו, אחר כך מחזיר מכוסו מעט לבקבוק, סוגרו ו"מוזג" – מערבב את היין והמשקה שבבקבוק ע"י הפיכת הבקבוק ב' או ג' פעמים. לאחר מכן שב ופותח את הבקבוק ומוזג לכוסו של זה שלוקח את הבקבוק, אומר לו לחיים, סוגר ונותן לו את הבקבוק, והלה מכריז על האירוע. אגב, בבקבוקים הראשונים עוד היה ניכר צבע היין מהכוס של הרבי, אך ככל שמתקדמת החלוקה, תכולתה של הכוס כבר רובה ככולה משקה שקוף, וכך גם מה שמוזג בחזרה לבקבוק.

* * *

כאשר זה ההקשר, הכל נראה אחרת:

החסיד, השליח, הבטל כעבד לרבו, לא מוזג שום דבר. הקיתון – הבקבוק או "קנקן" כפי שהרבי קרא לו כמה פעמים – עומד בכלל אצל הרבי. ממנו הרבי מוזג לכוסו (כפשוטו וכמשמעו), ואחר כך מוזג מכוסו לתוך הבקבוק, ושוב כפשוטו וכמשמעו. ואחר כך מוזג מהקיתון – לחסיד.

והרבי אומר תמיד להכריז על האירוע, כדי להזכיר ולהבהיר – למעליותא כמובן – אשר "אי אפשי בשימושך": השליח הוא ש"משמש", פועל בשליחות ופקודת הרבי, ואשר על כן הרבי ממשיך לו כוחות ועזר וסיוע ומעמידו על רגליו. במצב מתוקן זה – קיתון שלם ומזוג הרבי מעניק לו. אבל בכיוון ההפוך – "אי אפשי": לבוא רק כדי לבקש ברכות וטובות מהרבי, שלא לומר גם להשיא לו עצות וכדומה, כאילו ח"ו הרבי נמצא "בשימושך", לא כך עלתה במחשבה. אפשי ואפשי בשימושו של חסיד לרבו. אי אפשי שרבו יהי' כביכול "בשימושך". 

ולכן, מכריז החסיד, אשר כל הטקס נועד "לשמש" למלא את הוראותיו ותקנותיו של הרבי, ורק בזכות זה אפשר לקבל "קיתון על פניו" – לפנימיותו, ובחרדת קודש מסיים בהכרזה-בקשה: "דער רבי נשיא דורנו בראשנו און דעם גאנצן עולם זיינען איינגעלאדן" =הרבי נשיא דורנו בראשנו ועמו כל הציבור, מוזמנים.

[כעת, אולי אפשר גם לדמיין מה קורה אילו היה זוכה מישהו ב"קיתון על פניו" מהרבי. סביר להניח שעוד טרם הציג כף רגלו בחזרה על הרצפה כבר היו משסעים ממנו את בגדיו העליונים ספוגי המשקה (או המים), כאשר בן רגע אלפי פיסות משמשות עילה לחטיפה חסידית חמת-מזג. ובר המזל ההוא, אשר מן שמיא זרקו עליו מים טהורים וטיהרוהו, לא היה מעז ללכת למרחץ מי יודע כמה זמן…].

אבל זה בחסיד שהגיע לרבי, אך מה ייעשה בחסיד הנמצא רחוק מה"קיתון של מלך", שכן אף במקרה הכי טוב שממלא שליחותו בכל רגע, הרי גם אז צריך מדי פעם צריך להתחבר לקיתון החמצן והחיות (קל וחומר במקרים שאין כאן שליחות אלא נוחות). במקרה כזה אין ברירה – שולחים לו לסוכה גֶשֶם במובן גָשֶם וגָשֶם במובן גֶשֶּם. לאמור: הלמאי לא באת מזה זמן כדי להזמין את הרבי לאירוע שלך, אז כעת אתה מוזמן. קום אהער, נעם א קיתון!

* * *

ומכאן המענה לשואלים ותמהים: המבלי אין פתיתים בארץ כנען כי לקחתנו לאכול באש"ל הכנסת אורחים? ולמה דווקא עכשיו, ולמה ככה ולמה לא אחרת ולמה ולמה ולמה.

והתשובה כמובן לא טמונה באירגון של שפע גשמי או רוחני גדול יותר (עד כמה שאפשר במצבנו הנוכחי, מחד, ומאידך בלי להמעיט בכמה שהדבר הזה אכן נחוץ). לא זו הפואנטה שמכריעה את הכף. חסיד יוצא "למזוג כוס לרבו". הוא מביא את ה"עולת ראיה" בדמות פעולותיו הטובות, שבעבורן זוכה ל"קיתון על פניו" ממקור הברכה. ובאם צעדיו בכיוון זה איטיים משהו, או שבאמתחתו מתחילים להיערם צידוקים ונימוקים מדוע "לא ראו אותו כאן בימי חודש תשרי", אזי ייצא לסוכה לקיים "תשבו כעין תטוסו", ואם זה לא מספיק, יזכו אותו לקרוא בקיתוני סוף השבוע שצריך לקום ולנסוע.

ושם יעמדו כתף אל כתף כולם כאחד יחד – "קִיתֹּונִיִּים" עם ממוזגי דעת. שלוחים וותיקים עם דרדקי ישיבות קטנות. חסידים המוזגים מים ביינם, וחסידים המוזגים יינם במשקה. בעלי סיכות על דש חליפותיהם, ובעלי עניבה בין הבתרים. וכולם מקבלים זה מזה ונותנים באהבה רשות זה לזה, לבקש ולהתחנן: מה לי כוס ומה לי קיתון, מה לי טיפה ומה לי שלושה לוגין, העיקר – רבי, מזוג עלינו גשמי נדיביך! ואף הוא יענה כנגד המברכים:

קול מ'וואסער מ'וואסער ואומר!!