רק לתפוס את החבל, שניאור חביב בטור מיוחד לקראת המעמד

רק לתפוס את החבל, שניאור חביב

א.

כל שנה בפרשת ויקרא כשמגיעים ל'אדם כי יקריב מכם קרבן לה" אני נזכר ביריב (שם בדוי). את יריב הכרתי כשהייתי בחור צעיר, לא שעכשיו אני כזה זקן, אבל בכל זאת חלפו כמה שנים מאז. הייתי אז שליח בישיבה ברמת אביב, מה שנקרא 'מהתמימים השלוחים' ואחד מן התפקידים שהוטלו עלי על ידי הנהלת הישיבה, היה לקבל וללוות את המתעניינים, המבקרים והמתקרבים בצעדיהם הראשונים.

היה זה בצהרי שבת קיצית ארוכה, ישבתי עם כמה תמימים טריים שכאלו במזרח הזאל, ולמדנו משהו. פתאום נכנס יריב. הכניסה לאולם הגדול עברה אז דרך סוג של מסדרון, ודמותו הגבוהה עמדה בפתח האולם הגדול מהוססת משהו.

יריב היה בחור תל אביבי רווק ועשיר ממשפחה טובה שגדל בצפון תל אביב. הוא עסק בתחום מסעדנות היוקרה וחי את מה שנקרא ה'חיים הטובים'. היה לו הכל, הוא היה מוקף בחברים מסוגו והשתדל שלא להתנזר משום הנאה שתל אביב על שלל אפשרויותיה יכלה לספק לו.

אלא שגם לנשמה היהודית יש את הגבולות שלה והיא החלה פתאום להתעורר. וכשהיא התעוררה היא זעקה, צרחה והשתוללה כמו בן יחיד ומפונק שקיבל עונש לא לצאת מהחדר.

קרוב משפחה שהכיר את הישיבה ברמת אביב ואת הרב יוסי גינזבורג, הבין שרק חיבור לנקודה היהודית שבו תרגיע את נשמתו הסוערת, ומיהר לחבר בן השניים וכך, בערב שבת אחד מצא את עצמו יריב חוצה את הכביש תרתי משמע מדירתו במגדל מפואר בצפון תל אביב לכיוון הישיבה ברמת אביב.

בערב סעדנו יחד את סעודת השבת בבית משפחת גינזבורג, הייתה זו השבת הראשונה ששמר בחייו. בצהריים, רגליו כמו נשאו אותו מאליהם והעלו אותו לאולם הישיבה בדיוק כשישבנו ללמוד.

ראיתי אותו עומד בפתח, בכיפת צמר צבעונית ומשקפי טייסים והזמנתי אותו להצטרף ללימוד שלנו. אינני זוכר האם למדנו בדיוק את המאמר בליקוטי תורה של אותו שבוע, או שפתחתי את המאמר בשבילו, אבל איכשהו מצאנו את עצמנו בעיצומו של לימוד סוער במאמר המופלא של אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה של פרשת ויקרא 'אדם כי יקריב'.

טוב, לא אעשה ספויילר, ומומלץ ללמוד אותו מבפנים. אבל נקודת המאמר היא שהקדוש ברוך הוא לפעמים רואה שהאדם מצד עצמו לא מתחיל את התהליך של שובו אלי ואשובה אליכם, אז הוא יורד אליו ומקרב אותו אליו. אלא, שהחבל הזה לא נשאר מושט לנצח. האדם צריך למהר לתפוס ולהתחיל לטפס איתו, כי אם לא, באיזשהו שלב האור הזה נעלם וההזדמנות חולפת.

האמת, שבמאמר אדמו"ר הזקן מתאר את ההתעוררות הזו כהתלהבות בשעת התפילה, אבל אני תרגמתי סימולטנית את המאמר לתל–אביבית מדוברת. העיקרון נשאר רק במקום ההתלהבות הפתאומית של החסיד בהתבוננות בברכות קריאת שמע, דיברתי על סערת הנשמה פתאום באמצע החיים.

בזווית העין עקבתי כל הזמן אחרי יריב שישב קצת מרוחק, הוא היה נראה מרותק. לאט לאט הוא התחיל להתקרב עוד ועוד. "אני לא מאמין", הוא אמר לי אחר כך, "אני מרגיש שהמאמר הזה נאמר בדיוק בשבילי, כאילו מי שכתב את זה מכיר אותי ומתאר במדוייק את מה שעובר עלי".

ב.

יריב תפס את החבל היטב. הוא השאיר אבק לכולם, ודהר קדימה לעבר בורא עולם, ולחיים של תורה ומצוות. מהר מאוד הפך לאברך חסידי ויחד עם אשתו תחי' הקימו משפחה ובית חב"די וחסידי לתפארת.

ג.

ביום שני הקרוב, אנחנו מוזמנים כולנו למעמד גדול לכבוד יום הולדת של הרבי. כמה הרבי משקיע בנו באתערותא דלעילא, כמה הרבי נותן מעצמו ומשפיע את כל כולו בשבילנו. כמה אהבה שפע וברכה אנחנו מקבלים ממנו. כמה קרבה, קירוב והקרבה עבורנו. אבל מה אתנו? מה אנחנו מחזירים בחזרה? איך אנחנו מקריבים ומקרבים את עצמינו?, איך לוקחים את החבל המושט ומתחילים לטפס?

זה הזמן שלנו לתפוס באותו חבל, להתקרב אל הרבי. לשמוח בשמחתו, לעשות לו נחת, להראות לו שהנה, אנחנו כולנו יחד, לא עוצרים לרגע,  נשארנו מאמינים בתורתך כיום נתינתה. כולנו שמחים מייחלים, מצפים מתוך שמחה וביטחון גמור שהנה הנה נשוב ונתראה תיכף ומיד ממש.

זה המעט שאנחנו יכולים לעשות, לבוא עם כל המשפחה, עם חברים, מקורבים, עמיתים לעבודה, כל מי שאנחנו יכולים לחבר ולקשר לרבי באותו יום. זה מה שעלינו לעשות לכבוד יום הולדתו של הרבי.

אז ביום שני הקרוב, לוקחים פסק זמן מהלחץ, מהניקיונות ומההכנות לפסח, מתלבשים כל המשפחה בבגדי שבת, קובעים עם המשפחה המורחבת, עם עם החברים מהקהילה ומבית הכנסת, עם החברים לעבודה והמקורבים ונפגשים כולם בהיכל נוקיה בתל אביב – להחזיר אהבה לרבי.