דוד זקליקובסקי
קשה לי. קשה לי משום שזה כואב. כואב משום שהוא איננו. כואב משום שקולו לא יהיה עוד חלק מהנוף החב"די. כואב משום שדעותיו לא יישמעו עוד בפרוזדור הישן, במקום שהצבע מתקלף והרצפה מתפרקת. כואב כי המשרד האחרון שלא עבר שיפוץ ליופיו החיצוני, לא יכלול את האיש שמאחורי חיוכו הסתתרה מחשבה רבה.
הפעם הראשונה שבה נפגשתי עם הרב יונה אבצן בתפקידיי במוסדות חב"ד הייתה מתוחה. אני והוא היינו שני קיצוניים בדעותינו, הוא לצד אחד ואני לצד הנגדי. לא היה ספק בכלל שלא תהיה לנו שום דעה משותפת בנוגע לנושאים הבוערים בזמן ההוא. גם הדרך שבה עשה את ספריו לא הייתה, כפי שהבנתי בתור בחור צעיר, כזו שתאפשר להם להגיע לקהלים רחבים.
(אין שום ספק שהרבה דברים שעשה, והשקיע בהם המון כסף וכוחות, היו משובחים. דברים שאף אחד אחר לא העלה בדעתו לעשות. הוא סלל את הדרך לפרויקטים שחיקו את ספריו. עם זה, הוא הבין את הקהל שלו – שאני לא הבנתי שיש קהל כזה. התחלתי להבין שלא הכול חייב להיות כפי שאני מבין, ושיש לו הבנה רחבה הרבה יותר משלי. אבל לא על זה באתי לכתוב…)
קשה לי בכלל להבין למה הוא בכלל התייחס אליי, איש צעיר, שבכלל לא קפץ לעולם הכתיבה יותר מכמה שנים לפני כן, ושחשב שכבר הבין את הכול.
אבל כשאני מסתכל אחורה, אני כן מבין קצת. יונה, שמאז נהיינו חברים טובים, עם כל הצעקות והמהומה, באמת אהב דבר אחד: עשייה. כל מה שהיה יכול לעשות להפצת היהדות והחסידות, עשה. הוא ידע, ועוד איך ידע, שזה לא הכי טוב בעולם. אבל הוא הבין שלא לעשות כלום, 'לישון על הידיים' ולא להוציא כלום – זה לא יכול לקרות.
אחרי הכול, מתוך הרצון בעשייה, דבר לא עמד בינו לבין כל אחד אחר – לא משנה מה דעותיו, כדי לשתף איתו פעולה. הוא שם את עצמו לגמרי בצד כשזה בא לטובת ההפצה. לא היה אכפת לו כסף, כבוד או זכויות יוצרים. היה אכפת לו דבר אחד: שזה יגיע לאנשים רבים ככל האפשר. וזהו הפוטנציאל שראה בכל אחד שפגש – שהוא יכול להיות זה שיגרום לתפוצה גדולה יותר. ואולי את זה ראה בי.
זה מזכיר לי שמישהו אמר לי שיונה קנה ספר שהוא כתב, וכנראה בסוף החליט לא להדפיסו. הוא אמר לי שאולי כדאי שאבקש ממנו זאת כדי לשים ברשת. חשבתי לעצמי: יודע אני שיונה נותן הכול, אפילו ביום שהתחילו למכור בחנויות, אבל עד כדי כך, לתת לי את הספר לפני ההדפסה?
אחרי שהמחבר הפציר בי מאוד שאשאל, שאלתי. ובלי לחשוב פעמיים, בכבוד ובאותו יום, זה היה אצלי.
היום, כשאני מבין כמה כסף משקיעים בספרים, זה אבסורדי. לא משנה מה, לא מחלקים חינם חומר שצריך למכור בחנויות. אבל ליונה לא היה אכפת. הוא הבין שתפקידו בעולם הוא הפצה, וזה עוד דרך להפיץ.
ההקרבה האבסולוטית להפצה, ולא משנה הכבוד העצמי או הכסף, תיעלם. זה לא יישמע בפרוזדור, וזה לא יהיה חלק מהשיח. וזה כואב, כי מי יזכיר לי בעתיד שלא הכול זה כסף או כבוד, והעיקר הוא רק שהדברים יופצו?