למה הילד לא לומד?! • טור מיוחד על החינוך של ה'דור הצעיר'

לשבת וללמוד בכיתה בדורנו

מדוע יש ילדים שעדיין יושבים ולומדים בכיתה גם ב-2019, ויש ילדים שכבר התעדכנו שצורת הלמידה חייבת להשתנות? התלמידים המעודכנים, כנראה ממתינים שבית הספר יתאים את עצמו למציאות המתקדמת ויהפוך למרחב וירטואלי ואינטראקטיבי. בינתיים הם מוצאים דרכים חדשים לבקרים (וגם לצהרים) כיצד לא ללמוד בבית הספר. האם יש משהו מהותי שחוצץ בין שני סוגי תלמידים אלו?

כבר המשנה ב'פרקי אבות' ידעה לומר שבין הולכי בית המדרש ישנו את התלמיד 'שהולך ואינו עושה', וגם הוא שכרו גדול. למרות זאת אנו חפצים להגדיל את שכרו ולהופכו ל'הולך ועושה'. הדברים אמורים במיוחד בדורנו ש'המונה של רומי' מושך ומפתה במיוחד, פיתוים שעלולים לגרום ל'הולך ואינו עושה', להפוך במהירות ל'הולך לרעות בשדות זרים'…

ודאי שישנם גורמים רבים ובעיות שונות שמביאות תלמיד לא ללמוד בבית הספר, בהן הפרעות קוגניטיביות, רגשיות, חברתיות, ו'לכולם שמות יקרא' בשפת היועצים והפסיכולוגים. אנסה לשים אצבע על אחת החשובות שבהם, אם לא החשובה ביותר, למרות שהיא לא קוגניטיבית, לא רגשית ולא חברתית.

משמעת. למה משמעת? מה קרה?! זו הרי מילה כל כך מיושנת בדור פוסט מודרני שיודע רק שוויון, ומדגיש דווקא את זכויות הפרט והחלש (והרי הילד הוא גם פרט וגם חלש). תודו שלמילה 'משמעת' יש הקשר שלילי. בניסוי שטח קצר עם מדגם מצומצם שהשתתפתי בו, ביקשו מהנבדקים לקשר מילים לצבע. רוב מוחלט של הנבדקים קישרו בין המילה 'משמעת' לצבע שחור או אדום…

חייב או לא חייב

כל מורה יידע להגיד לכם שהקו שעובר ומבדיל בין התלמידים שלומדים לאלו שלא, הוא המשמעת. גם אם לתלמיד קשה לשבת, ואפילו עם הוא בעל ראש סביר ולא מבריק, אך הוא חש שהמילה של בית הספר/המלמד/המורה/הרב קובעת עבורו, הוא ישב ויקשיב, לפחות ברמה סבירה. הוא יעשה את עבודות הכיתה, וכאשר רבו יורה לו לעשות דבר מה, הוא יבצע. הוא תלמיד 'שומר חוק' במדינת 'בית הספר', במילים אחרות 'ממושמע' (נשמע רע).

ולהיפך, אם התלמיד מוכשר ואפילו מסוגל לשבת וללמוד, אבל המילה של המורה אינה מילה עבורו, אזי הוא יקשיב לעיתים (כאשר זה מעניין אותו), יעבוד לפעמים (לרוב זה לא יעניין אותו), וכאשר רבו יורה לו לעשות דבר מה, הוא ישקול זאת. הוא תלמיד בעל שיקול דעת עצמאי, הוא 'הוגן' ורגיש לחוסר צדק (בעיקר כאשר נעשה לו עוול), במילים אחרות ילד 'פיקח' (זה כבר נשמע טוב).

כולנו יודעים שאנו עושים את מה שאנחנו חייבים לעשות, ואילו את מה שאנחנו רוצים לעשות, אנחנו עדיין רוצים, ובעז"ה 'לכשירחיב'. ה'רצונות' שלנו יושבים על המדף של ה'אופציה'. גם הילד ה'פיקח' רוצה להקשיב לחומר הנלמד, הוא גם חפץ לבצע את מטלות הכיתה, ואפילו לציית להוראות הרב, שהרי הוא פיקח והמורה אמר (וגם אבא ואימא מסכימים) ש'דרך ארץ קדמה לתורה'. אבל מה ניתן לעשות שהוא רוצה, אך לא חייב?!

התלמיד הלא ממושמע נמצא במסגרת לא מחייבת (מבחינתו), והוא עדיין צעיר, והתחושה שלו כלפי כל הנעשה בבית הספר היא די רופפת. כאשר הוא ניצב בפני התמודדות מול חברים, או מול חוסר שביעות רצון מהמורה שלו, הוא יפרוש לטובת סיבוב בחוץ או (לרעת) הפרעה והתנהגות שלילית. בהרגשתו הוא נמצא באוסף של 'חוגים', 'חוג' לגמרא, לתורה, להלכה וכו'. ברור שבמצב כזה לא מתקיימת למידה משמעותית, רציפה וקבועה. כבר בגיל צעיר הוא מקיים את הנאמר 'תורתו נעשית קרעים, קרעים', ה"י.

יחסי 'הורים מורים'

עדיין אין נוסחה מדויקת להפיכת התלמיד לממושמע. מוצא הפטנט יקבל 'פרס נובל לשלום ולמשמעת', ואולי גם עם הקשר לרפואה, כיוון שזה יחסוך בעיות לב למבוגרים רבים (מורים, ואולי גם הורים). כנראה שיש דרכים שונות ומגוונות לשפר את המשמעת אצל תלמידים שונים, כנאמר 'חנוך לנער על פי דרכו', דרכו שלו.

אך מסתבר שיש קשר חזק בין היחס של ההורים כלפי בית הספר והמורים של בנם למשמעת של התלמיד. נראה שתיקון היחס בין ההורים לבית הספר יכול להועיל רבות למשמעת.

בבית הספר הילד מצליח ונכשל, נהנה עם החברים וגם נפגע, מקשיב בשיעורים וגם מדבר ומפריע, המורה משבח אותו לעיתים וכן גוער ומוכיח. והילד המתוק חווה את הכול, הוא שמח ועצוב, מרוצה ופגוע, מאושר ומבואס. כל זה קורה בבית הספר, הרחק מעיניו של ההורה.

הורים בעלי לב בשר, חושבים על ילדם, דואגים לו, חוששים בשבילו ואפילו מאמינים בו. כאשר משהו עם בנם לא מתנהל כשורה בבית הספר, באם ההורים מעודכנים (וכדאי להתעדכן), אזי הם ינסו לעזור, לפתור, כמיטב יכולתם.

ומכיוון ש'אין דעותיהם שוות', הם חושבים פעמים רבות אחרת מהנהלת בית הספר/המורה. הם עלולים להיות חלוקים על דרך העברת החומר הנלמד, על כמות החומר, על הרמה הנלמדת, על דרכי הטלת המשמעת, על היחס של המורה לבנם, על צורת הטיפול בבעיות חברתיות, על מקום ישיבתו של בנם בכיתה וכו' וכו'. ויכול מאוד להיות שההורים צודקים.

למרות השוני בדעות בין ההורים למורים, עדיין לא נתקלתי בהורה שאמר לי שהוא מלמד את בנו שלא כדאי לו לשמוע בקול הנהלת בית הספר, או בקול המורים, או אפילו בקול מורה פלוני. יאמר לשבח ההורים היקרים שפגשתי, שלמרות שבנם הוא בבת עינם, ואת רגשותיו הם חשים ברגישות מתרגשת, ולעיתים חשים הם פגועים ועלובים עבורו, הם תמיד זוכרים לשמור על כבודו של המורה/המלמד. הם לא יוציאו מילה רעה נגדו או נגד בית הספר בנוכחות בנם.

שלא בנוכחות בנם, אווהוו… שם הם ידעו לתקוף, והמהדרין אף לתקוף קשות, והמהדרין מן המהדרין גם יעמדו על שלהם וידרשו בכול התוקף.

אגב, אין לי הוכחה מדעית שההורים פחות צודקים מהמורים. אין לי גם הוכחה מדעית שזה לא עוזר להורים האלו (בטווח הקצר). ובכלל מי אמר שאפשר לסמוך על המורה, האם הוא שופט צדק, אובייקטיבי, הוגן?! הרי ברור שהוא עושה טעויות, ומי לא עושה טעויות?!

הורים ומשמעת בית ספרית

אם חשבנו שהמאמץ הדיסקרטי של ההורים לשמור את דעתם כלפי בית הספר מועיל, ה'שטח' מוכיח הפוך. הילדים יודעים לקרוא 'בין השורות', הרבה יותר טוב ממה שההורים חושבים. הורים שבליבם מזלזלים בשיקול דעתו מורה פלוני, או גרוע מכך, מזלזלים באישיותו של המורה, או הורים שחשים 'חוסר הוגנות' מצד בית הספר, וחושבים שבית הספר 'חסר שיקול דעת', וכן הורים שמזלזלים בהשקפות של בית הספר וברמת הלימודים, כדאי שידעו שהילדים שלכם מרגישים ויודעים את הזלזול הזה בצורה הברורה ביותר.

תשאלו 'מנין לתלמידים מה ההורים שלהם חושבים?' איני יודע. אולי דרך 'עקימת אף' ש'הוי מעשה', אולי הם חכמים בחכמת הפרצוף ובהבעות פנים, אולי אוזניים לכותל של החדר הורים, אולי מפני ש'אם לא נביאים הם בני נביאים הם', וכנראה מפני שכל התשובות (ועוד כמה תשובות) נכונות.

התלמיד הלא ממושמע, הוא באמת כן ממושמע. הוא ממושמע לקול עדין שלא נשמע במפורש, אך זורם ונוכח בביתו, ובכוחו הוא הולך ושובר את המסגרת (לרוב גם הטענות וההסברים לשבירת הגבולות מצד ההורים והילדים יהיו או זהים, או לפחות באותו הקו). באם היה ברור וספוג בד' קירות ביתו ובעומק ליבם של הוריו שבית הספר הוא מקום המקדש, ושם על הסנהדרין שורה 'רוח הקודש', הוא היה מחויב וממושמע לבית הספר ולמוריו.

ביקורת על המורים

"ראה לאביו עובר על דברי תורה, לא יאמר לו: עברת על דברי תורה! אלא יאמר לו: אבא, כתיב בתורה כך וכך? כאילו הוא שואל ממנו ולא כמזהירו" (קיצור שולחן ערוך קמ"ג, י'). את סימן קמ"ד פותח בעל הקיצוש"ע בכך שחייב אדם בכבוד רבו ויראתו יותר מאשר מבשל אביו. ההלכה מלמדת אותנו כיצד להעביר ביקורת, אך מאידך את גודל החשיבות, וכן את הדרך כיצד להשאיר את ההורה ואת הרב תמיד במקומו המכובד.

אם ברצונם שבנכם ייגש בדרך ארץ לבית הספר ולמוריו, ש'מילה' של בית הספר תהיה 'מילה' עבורו, ושהוא יהיה מחויב למסגרת הלימודים שבה הוא לומד, חשבו והרגישו כלפי המורים באמון, בכבוד והערכה, ובעיקר בקבלת עול (בלשוננו מחויבות) כלפי בית הספר.

אמצו לעצמכם בדיוק את הגישה המכבדת והמחייבת שבה אתם רוצים שבנכם ילך בה, לא פחות, ומומלץ אף הרבה יותר. המורים הם הרבנים של הקהילה של הבן שלכם. אם תזלזלו ברב של הקהילה שלו, הוא לא יקבל תורה מרבו, וגרוע מכך, בנכם יבין שהוא הרב של עצמו.

זכורני ששמעתי כבחור צעיר את המשפיע ר' זושא פויזנער מספר שכל חייו ציווה על בניו ובנותיו שלמדו במוסדות של הרבי, להישמע להוראות שקיבלו מההנהלה והמורים כפשוטם, ללא כל שטיקים, גם כשזה מעצבן. הוא לא היה מתערב להגנתם.

כבחור צעיר חשבתי שזה קצת "אכזריות", הרי לפעמים זה מעצבן וקשה, ולא הוגן. אולי כאבא הוא היה צריך להתערב. כשעובר הזמן, אני מבין שטמון בהתנהגות זו המון רחמים. הוא אולי לא הציל אותם מיד בית הספר, אך הוא העניק להם מסגרת בונה, חזקה ויציבה לגדול בתוכה. מסגרת שעומדת גם כאשר קשה להם, ולא חלילה מסגרת שנופלת בכל פעם שלוחץ להם.

הבהרה: למען הסר טעות, אין בנכתב כאן לפטור או להסיר את האחריות משכם המורים. וכן, ודאי שיש מקרים יוצאי דופן, שבהם ההורים עושים את המיטב אך יש גורמים אחרים שמפריעים. הנכתב כאן מיועד להדגיש נקודה מסוימת וישנם עוד רבות, ובעז"ה ניגע בהן בהמשך.

מאת ר' מנחם מענדל וולף, מחנך ויועץ נישואין. להערות והארות: Mmwolf770@gmail.com