מאת מנחם זיגלבוים
את שלוימֶה פגשתי השבוע בפעם הראשונה. אברך צעיר בן 23, משתייך לאחת החסידויות. הפנים הנעימות והעדינות שלו לא יסגירו לעולם את מה שהספיק לעבור בחייו הצעירים.
כבר בכתה ו' החלה ההתדרדרות הנפשית שלו כתוצאה מהצקה של רצופה של "חבריו" לכתה, מצבו התדרדר והחמיר ובשנים שלאחר מכן הגיע למצבים של כפייתיות. בשלהי שיעור ב' של ישיבה קטנה, כמעט בגיל 16, עזב את המסגרת הלימודית ומאז לא חזר אליה עוד.
למרות מאמצי הוריו לסייע לו, מצבו הנפשי המשיך להתדרדר עד שניסה רח"ל לשים קץ לחייו.
מכאן הייתה לו רק דרך אחת – לעלות. הוא הבין את זה ברגע האחרון.
הנס קרה, והוא הצליח לשקם את עצמו בדרך ארוכה (מאד), התחתן לפני כשנה וחצי עם בחירת לבו, בחורה מבית טוב, כמו שאומרים. כעת, לאחר שייצב את הספינה שלו, הן מבחינה נפשית והן מבחינה זוגית – הוא עומד על פרשת דרכים. הוא סיפר לי כי הוא מרגיש חֶסֶר פנימי גדול, והוא מרגיש שהגיע הזמן למנף את החיים שלו.
אין לי את הכלים המקצועיים לסייע במצבי נפש, בוודאי לא במצבי נפש קיצוניים, אבל בנקודה הזאת ובגישה הזאת של העצמה אישית – הוא ביקש לבדוק עם עצמו, כיצד יוכל כעת להתקדם, ולאן.
ישבתי מול שלוימֶה כשבלבי רגש של הערכה עמוקה וכבוד.
ראיתי לפניי אדם עם ניסיון חיים שאנשים בגיל 40 טרם חוו; אברך שניחן בהבנה מופלאה של נפש האדם שגם אנשים מבוגרים לא תמיד יצליחו להבין או להרגיש. הרגשתי שהאיש הזה – שעבר את כל מה שעבר – יש בידו כוח לסייע רבות לאנשים אחרים שיתמודדו בעתיד במשברי החיים.
כעת, כשהוא בתחילת מסלול חייו ולפניו היכולת להמריא לארץ האפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות, סובבתי את השיחה בדרך עקיפה כדי לברר אפשרות שיתחיל ללמוד מקצוע העוסק בתחום הטיפולי. שיערתי שמלבד הניסיון וההבנה שיש לו בעסקי נפשות, העיסוק עצמו, וההצלה שלו את אנשים אחרים, יתנו לו כוח העצמה אדיר לאישיותו ולנפשו.
הוא נבהל.
"מה פתאום שאטפל באחרים עם כל ההיסטוריה הפגומה שלי?" התנגד בקול. "לשם טיפול בזולת צריך דווקא אנשים חכמים, משכילים שסיימו בגרות, למדו במשך כמה שנים מקצוע, מיושבים בדעתם".
חלקתי על דעתו. אמרתי לו שאם הייתי צריך לשלוח מישהו לעזרה מקצועית, ועלי היה לבחור בין שני אנשי מקצוע: האחד שעבר משברים בחייו, 'הרים את עצמו' ולמד דרכי טיפול, ואילו האחר למד פסיכולוגיה שנים ארוכות במוסד אקדמי, אין לי ספק למי הייתי שולח. "אנשים שחוו את הקשיים, עברו משברים, ירדו לתהומות והעלו את עצמם, הם אנשים שיוכלו להבין ולהרגיש את הזולת. הם אשר יידעו בדיוק מה עובר על המטופל שלהם בשעותיו הקשות ויהיו שם בשבילו עם כל הלב והנשמה.
שלוימֶה לא קיבל את עמדתי, וזה בסדר, אבל השארתי לו את זה למחשבה עתידית. אין לי ספק שכשהוא יבשיל, הוא יבדוק את הנושא פעם נוספת.
*
הרעיון הזה מופיע בשיחת ה"דבר מלכות" השבועי (פרשת ויצא תשנ"ב), אם כי, כמובן, בסגנון רוחני יותר.
הרבי מלך המשיח מדבר שעיקר עבודתו של יעקב בעולם מתחילה בפרשתנו דווקא, מנקודת הזמן שבה הוא נאלץ לעזוב את חממת-הכוילל בו למד (בית מדרשם של שם ועבר), וללכת למקום לא-פשוט, חרנה, ולהתמודד שם עם הקשיים. מסתבר שהתפקיד של יהודי בהתמודדות היומיומית שלו, היא דווקא דרך המקומות הקשים.
"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" מרמז בכללות את ירידת הנשמה בגוף. נשמתו של כל אחד ואחת מישראל – "נשמה שנתת בי טהורה היא" – יוצאת מ"באר שבע" .. "חרנה" .. עד לעולם הזה הגשמי והחומרי, "חרון אף של מקום", שהוא "מלא קליפות וסטרא אחרא".
"אבל הכוונה בירידה הגדולה היא, שאדרבה, שיהודי יתגבר על כל ההעלמות וההסתרים של חומריות וגשמיות העולם ("חרנה"), ואדרבה – דוקא שם יבנה בית בישראל .. כפי שזה מרומז מיד בתחילת יציאת וירידת יעקב – "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה": דוקא על-ידי "חרנה" – ירידת הנשמה למטה – נעשה ונפעל "וילך" בנשמה עצמה.
"..וכאשר נשמתו של יהודי יורדת למטה להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי, "עולם" מלשון "העלם" .. על-ידי ההעלם וההסתר של "עולם הזה הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון שאין תחתון למטה ממנו" .. אבל דוקא על-ידי הירידה, נפעל גילוי והתגברות הרוחניות הנשמה גם בגשמיות הגוף".
במילים פשוטות – היכולת לזכך את העולם ולרומם אותו, מגיע לא מעט דרך מצבים בהם יהודי "נשכב" ("וישכב במקום ההוא") ומתמודד במקומות הכי קשים, ואף אפלים ("כי בא השמש"); אבל משם "נפעל גילוי והתגברות".
אין בי אף לא צל של ספק, שאנשים שחוו חוויות לא פשוטות בחייהם, לאחר שיגיעו למקום יציב ואמין, הן מול עצמם והן מול סביבתם – יש להם יכולות לסייע לזולת באופן הכי אמיתי ומוצלח.
(הכותב הוא מאמן אישי להצלחה ולביטחון עצמי. לפרטים, הרצאות ופגישות: 050-3541295)
אני חושב שזה ממש נכון, ממש מדהים..