שתפו, בכל המוח! • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

1.

הם עמדו שם על ראש הפסגה, משקיפים על פני הישימון שנפרש לכל מלא האופק. אווירת הלקראת-ניצחון החגיגית, שאפיינה את היציאה לדרך, התחלפה בעצבנות מתוחה. הוא חש את האימון בו הולך ונשחק, ובצדק, לאחר שני ניסיונות כושלים שהביאו לתוצאה ההפוכה ממה שהבטיח.

הוא ידע מראש שהפרוייקט גדול עליו, ובכל זאת לקח אותו. רק משיקולים של חשיבות עצמית מופרזת. רק הוא הכיר את כוחו המוגבל, אבל תחושת האגו גברה על ההיגיון, הוא התחייב לפרוייקט, ואפילו כבר הוציא חשבונית ללקוח.

עכשיו הוא עומד שם, לאחר שני ניסיונות כושלים, מנסה לשווא לשדר עניינים כרגיל. הוא שוב מכווץ את עיניו הקטנות, משקיף אל האופק במבט מלא חשיבות של מצביא גאה שמתכנן את המתקפה הבאה ושוב מציע לשפר מיקום.

הריטואל חזר על עצמו בשלישית. השיירה המצומצמת נדדה שוב לגבעה סמוכה. הצוות פרק את הציוד והתמקם בזריזות במקום החדש. שוב הוקמו המזבחות, ונשחטו האילים והפרים. אך הזקן נראה מהורהר מתמיד מה שגרם לבלק לנעוץ בו מבט חשדני ומאיים. הוא לא היה טיפש, הבין שאין עוד טעם לבדוק שוב את הסכמתו של הרועה לקלל את צאן מרעיתו. וניסה לחשוב על טקטיקה חדשה.

זיק של תקוה ניצת בפניו. עיניו הקטנות אורו, גבותיו העבות הורמו וחרצו חריצים עמוקים בצידי עיניו. לראשונה מאז הכישלון הראשון נראה צל של חיוך מרושע בזוויות פיו. 'עין הרע'! הוא מלמל לעצמו שוב ושוב, 'עין הרע'!

רישומו של הסיור הממלכתי בקרית חוצות עדין חרוט היה במכשף הזקן, לא יכל להימנע מהשוואות בין העמים. הקניונים והשווקים הססגוניים שמילאו את מרכז המטרופולין המואבי הגדול, המולת השוק הסואן אנשים נשים וטף בחוצותיו, מעורים ומעורבבים זה בזה. לעומת הסדר המופתי והצניעות שאפיינו את מחנה בני ישראל. מחנה אוהלים ענק וצפוף כיסה את עין הארץ, אולם למרות הצפיפות, לא קשה היה להבחין בתכנון המוקפד של סדר החנייה. כל שבט ושבט שוכן לעצמו, אוהלים אוהלים מסודרים כשפתחיהם אינם מכוונים זה כנגד זה שלא יציץ האחד לתוך אוהל חבירו.

הוא כיווץ את מצחו, חורש תעלה עמוקה העולה מבין עיניו ונעלמת אל תוך מצחו הקטן, עיניו הקטנות הצטמצמו ונראו כמו חרכים צרים, בפניו הצמוקות, השתעל קלות, כחכך בגרונו וישא משלו ויאמר: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל".

2.

שלשת אלפים מאתיים ותשעים שנה עברו מאז. ונראה שעם ישראל שהתאפיין בפתחיו שאינן מכוונים אלו כנגד אלו, שהצטיין בכך שלא הציץ אחד לתוך אוהל חברו, הולך ומאבד את זה לטובת הטרנד העולמי שהפך את העולם כולו לקריית חוצות, לשוק אחד גדול גלובלי ומעורבב.

אמנם אנחנו חיים באשקוביות בטון אטומות פחות או יותר. הדירות שלנו בנויות אחת מעל השנייה, הבתים הפרטיים שלנו מוקפים בחומה גבוהה, הדלתות בדרך כלל סגורות והפתחים נעולים. ובהנחה שאינכם מתגוררים בסמטאות בני ברק או במגדלים של הגוש הגדול בתל אביב, כשהסלון שלכם הוא הנוף היחיד שנשקף מחלונו של השכן בבניין ממול, סביר להניח שאיש לא מנסה להציץ לכם הבייתה.

הבעיה לא שמציצים לנו לבית, אלא שבאופן אירוני, אנחנו אלו שרצים להציג את ביתנו, תרתי משמע, על התרחשויותיו, הנאותיו, שמחותיו וחידושיו לראווה בפני כל העולם ורעייתו. וכך, במקום שביתנו יהיה מבצרינו, זה שאוצר בין כתליו רגעים קסומים של משפחתיות אינטימית, זכרונות מתוקים של לכידות, והנאות קטנות פרטיות ואישיות, הכל מתועד ומפורסם לכל מאן דבעי.

ואין הכוונה לתמונות בלתי ראויות או שיש בהן בעיה מבחינה הלכתית. זה, איך אומרים? מאן דכר שמיא. כשרש"י מדבר על פתחים שלא היו מכוונים כדי שלא יציצו, הוא לא התכוון רק למראות אסורים, אלא לצניעות במובן הרחב יותר של המילה. לפרטיות, למרחב אישי ומשפחתי טהור וסטרילי, שחוטמיהם ועיניהם של החברים והמכרים אינם תחובים בו.

3.

שלא תבינו לא נכון, אין ספק שישנם שיתופים חיוביים ומועילים, הטכנולוגיה אינה רק פגעים, היא גם פלאים ולא כל שיתוף הוא עבודה זרה. זה שדודים בחו"ל יכולים לראות את האחיינים שלהם גדלים, שסבא וסבתא בארץ הקודש יכולים לנהל שיחה בו זמנית עם שנים עשר ילדיהם שנמצאים כל אחד במקום אחר בעולם, ולקבל דיווחים בזמן אמת ממסיבת הסיום, האותיות, הסידור והחומש בגן או בתלמוד תורה של הנכדים, זה נהדר ומגבש. אבל כשזה עובר את הגבול, זה עובר את הגבול.

אנחנו עומדים עכשיו רגע לפני סוף הקיץ והחופש הגדול. ולפני שנצורף בעל כורחנו לטיולים ולחופשה של כל מכרינו, הנה טיפ קטן ומעשי שחשבתי עליו, כדי לנסות לשרטט איזשהו גבול. בפעם הבאה, לפני שאנחנו לוחצים על החץ הקטן בצד המסך, ורצים לשתף רגע פרטי, מרגש או משמח. נשאל את עצמנו שאלה פשוטה ונענה לעצמנו בכנות. האם היינו מזמינים בשמחה את האדם או הקבוצה המכותבים להיות איתנו עכשיו? האם היינו רוצים שאותו אדם או אותה קבוצה, כולה, תשב עכשיו לצידנו ותשתתף איתנו בחוויה? אם כן, שתפו בכל הכח.

אבל אם עצמתם עיניים, ורק המחשבה על כך שאותו אדם או אותה קבוצה יושבים כאן אתכם גרמה לכם מבוכה או אי נוחות, עצרו. סימן שאתם ברגע פרטי ואין שום סיבה להכניס אליו זרים. במילים אחרות, אל תהפכו לשותפים וירטואליים את מי שאינכם מעוניינים כשותפים פיזיים.

אז בפעם הבאה שאתם מקבלים תמונה מחופשה או בילוי משפחתי של מישהו, צלצלו להודיע שאתם מצטרפים…

לתגובות: shneorc@gmail.com