מאת: הרב חיים ועקנין, בית משיח
שתים עשרה בלילה. עליתי עם עוד שני חבר'ה על טרמפ אחרי חתונה של חבר שהתקיימה בעכו. באמצע הנסיעה, לוי הנהג מדליק סיגריה. הנוסע השלישי, שלא הכרנו, מבקש ממנו לכבות את הסיגריה ומוסיף שזה לא מתאים לעשן ליד אנשים.
כשהערנו לו בעדינות שאנחנו בסך הכל אורחים אצל לוי, ונסיעה נקיה מעישון ימצא בתחנה הציבורית הקרובה: ענה הנוסע השלישי: "הוא לא בעל הבית של הרכב הזה! ה' הוא בעל הבית של הרכב הזה!"…
חשבנו שהוא הגזים, אבל לוי הנהג לא התבלבל. "אתה צודק!" הוא אמר, כיבה את הסיגריה וחייך. "נכון, הכל שלו".
* * *
פרשת השבוע מדברת על התרומה הראשונה בהיסטוריה היהודית. התרומה של עם ישראל לבניית המשכן. הרבי בשיחותיו עומד על דיוק הלשון "ויקחו לי תרומה", ומקשה שלכאורה היה מתאים יותר לומר "ויתנו לי תרומה"?
תשובתו של הרבי היא, שהתורה רמזה כאן למקבלי הצדקה — עניים, או אפילו שלוחים וכדומה שאינם אוספים צדקה לעצמם, אלא עבור מוסדות צדקה וחסד, אך בכל מקרה הם בצד המקבל — שגם לקיחת הצדקה מהגבירים, צריכה להיות 'לשמה', מתוך הבנה שכל הכסף והזהב בעולם שייכים לקב"ה, אלא שכך עלה ברצונו, שהכסף שאמור להגיע לפלוני — יעבור דרך אלמוני.
בהקשר לזה שמעתי פעם רעיון יפה, שבמילים "ויקחו לי תרומה" יש מסר סמוי גם לנותני הצדקה: אילו הכסף היה שלנו, היה נכון לומר "ויתנו לי תרומה", שכן כאשר אנו מעבירים כסף מהבעלות שלנו, לבעלותו של הזולת — אפשר לומר שאנחנו "נתנו" לזולת את הכסף. אבל מכיוון שבאמת הכול שייך לקב"ה — אנחנו בסך הכל מעבירים את הכסף ממקום אחד למקום אחר.
ולכן אומר הקב"ה "ויקחו לי תרומה" — אתם לא 'נותנים', רק לוקחים את הכסף שהופקד אצלכם, ומעבירים הלאה.
הרעיון הזה שהכול של ה', בנוגע לצדקה, קריטי מאוד בחינוך הילדים. לפעמים אנחנו מנסים 'לנרמל' את הילדים כבר מגיל קטן ומסבירים להם: נכון, צריך לדאוג גם לעצמנו, אבל לא לשכוח את החבר או את העני וצריך לתת גם להם.
הכל טוב ויפה, אבל במקרה הטוב חינוך כזה יכול להוביל ילד 'גם' לתת צדקה וגם להישאר 'שפוי' ו'נורמלי' (נו שוין, כאילו שחסרים 'נורמלים'…). במקרה הפחות טוב, מכיוון שהאגו מגיע קודם, אזי נוכל לשמוע את הילד הקטן אומר 'לא. הכל שלי!'.
למען האמת, הוא צודק. כל ילד נולד עם הרגשה חזקה שהוא במרכז. וכדי לחנך אותו ולשים אצלו את ענין החסד וההסתכלות על הזולת במרכז, לא נעשה את זה על ידי הסברים ודוגמאות 'שפויות', אלא דווקא על ידי המשפט הנחרץ והאמיתי: הכל של ה'. נקודה.
רק אמירה ברורה כזו תוכל לנצח את ה'הכל שלי'. כי הילד לא תמיד מבין 'באמצע'. או הכל שלו או הכל של ה'.
ואז, גם כשיגדל, ואולי גם יקח מישהו טרמפ, כמו לוי החסיד, לא יתפעל ויאמר 'אם ככה אני לא עושה טובות! עשיתי טובות ובסוף אף אחד לא העריך את זה'… אלא עשיית ה'טובה' והחסד לא תגיע מהמקום שתמיד יחכה להערכה.
כי אם הכל שלי, אז זה מובן, אבל אם הכל של ה', גם אם מישהו לא יודע להעריך זה לא משפיע על הענין.
באחת השיחות הרבי מציין, שלמרות שיש ענין בצדקה לא לתת יותר מחומש ועוד כל מיני גבולות בנתינת צדקה — אצל ילד קטן העסק טהור ועצמי יותר.
לכן, כשנרצה להשריש בילד שלנו את ענין הצדקה — חשוב מאוד, שחוץ מההסברים ה'נורמלים' של 'תדאג גם ל…' וצריך לחשוב גם על…' צריך לומר קצר וקולע, עם הרבה 'רוטב' ואמונה פנימית: הכול של ה'. ומשם אנחנו מתחילים. זכינו שיש לנו פרנסה טובה וכו' זכינו בדבר זה או אחר אבל זהו רק פיקדון וצריך להצדיק את זה שזה ניתן בידיים שלנו, ולהעביר גם למי שצריך.