סוד ההצלחה של קמפיין ההתרמה הגדול בעולם החב"די

שרגא קרומבי

א.

לפני כשלוש שנים פרץ מושג חדש לעולם החב"די וצ'ארידי שמו. זה התחיל בטפטוף חלש שהפך להצפה של קמפיינים מתוחכמים לגיוס תרומות, וכך נחשפנו לשלל טריקים שונים ומשונים שמטרתם לגרום לנו להכניס את היד לכיס, להוציא את כרטיס האשראי ולהיפרד מסכום גבוה ככל האפשר. בהתחלה זה היה "רק לעשרים וארבע שעות: או הכל או כלום!", או "רק להיום, הדולר שלך שווה ארבע", ובהמשך כאשר הבנו שהדולר שלנו בדרך כלל שווה בדיוק דולר, וגם למדנו שכל הקמפיינים מצליחים בסופו של דבר בצורה זו או אחרת, הקמפיינים הפכו אולי פחות מתוחכמים, אבל בודאי לא פחות יעילים.

אין ספק שמאז שהתחילו הקמפיינים האלו נתנו חסידי חב"ד צדקה בשיעורים מדהימים, מאות אחוזים יותר מאשר לפני כן, ומבצע צדקה מעולם לא היה אפקטיבי כל כך. אם בעבר תרומות היה בעיקר לגבירים, ואילו חסידים מן השורה שלשלו מספר פרוטות בקופת הצדקה בבית הכנסת לפני שחרית, הרי שכעת השתנו לחלוטין פני הדברים.

אחרי שהייתי מעורב פעמיים בקמפיין גדול למען "אש"ל הכנסת אורחים", הייתי ספקן מאוד האם יש עתיד לתעשיית הצדקה הענקית הזאת. חשבתי שלא ניתן לסחוט את הלימון בלי סוף, וכאשר כל הטריקים כבר ידועים, וכולם כבר תרמו לכל מטרה אפשרית, יגיע השלב שבו עידן הצ'ארידי ייזכר בתודעה כאפיזודה חולפת, רעיון שכל מי שקפץ על העגלה והשתמש בו זכה, ומי שאיחר – הפסיד.

מסתבר שטעיתי. בגדול. קמפיין ישיבת חב"ד בצפת יוכיח.

בלי "או הכל או כלום", ובלי "כל דולר שווה ארבע", נרתמו חמשת אלפים איש למען הישיבה, וביחד תרמו סכום אסטרונומי של עשרים וארבע מליון שקל! במושגים של צ'ארידי שבו כל דולר שווה ארבע מדובר על קמפיין לגיוס כמעט מאה מליון שקל. מספרים לא נתפסים בעליל.

ב.

אודה ו(קצת) אבוש, כאשר התחיל הקמפיין, ידעתי שאם יפנו אליי – אין ספק שאתרום, ולא נותר לי הרבה אלא להתפלל שלא יפנו אליי… השתדלתי לעזור בכל יכולתי לקמפיין עצמו, אבל לקנות מטר בסכום של אלף שמונה מאות דולר זה כבר משהו אחר. ימי הקמפיין עברו בזה אחר זה והיה נראה שאלוקים שמע לתפילתי, כאילו השם שלי פשוט נמחק מרשימת הבוגרים. הרגשתי קצת לא נעים מכל ההתגייסות מסביבי כשאני לא מצטרף, אבל אם "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו", אז קל וחומר שחזקה על כך שאף אחד לא מחפש לתת סכום גדול שכזה.

אבל היום, שעתיים לפני שהקמפיין הסתיים, כאשר התקשרו ממטה הקמפיין וביקשו שאתרום מטר, עניתי מיד בחיוב, בדיוק כפי שעשה להערכתי כל אחד מחברי כיתתי שלמדו בצפת. כשמתקשרים מהישיבה בצפת ומבקשים עזרה – אין אפשרות לסרב, פשוט לא שייך, ולא משנה מה גובה הסכום.

ג.

מה גרם לי ולכל כך הרבה אנשים לתרום סכומים גדולים שכאלו? אפשר כמובן להתייחס לקמפיין המשובח שניהל האסטרטג הראשי ר' אהליאב אבוטבול, אבל מעבר לכך נראה שהסיבה המרכזית היא היחס של כל בוגרי הישיבה או הוריהם לישיבה ובעיקר לצוות הישיבה. השנים בהן בחור לומד בישיבה גדולה הם השנים הקריטיות להתפתחות הזהות האישית שלו, ובנוסף הם שנים של "סער וסופה", תקופת ההתבגרות המפורסמת לשמצה. אבל בישיבה בצפת כמו שרק בישיבה בצפת יודעים, התקופה הזאת מנוצלת לסערה של קדושה והתלהבות של התקשרות.

כמובן, בחורים רבים בגיל הזה, ואני בתוכם – גם אם הם לומדים בצפת – עוברים קשיים, התמודדויות, עליות וגם ירידות. כמו בחורים רבים אחרים עברתי בעצמי את אותם תהליכים: גם לי היה קשה לקום בבקרים וקיבלתי קנסות על כך שלא הופעתי לסדר חסידות, גם אני העדפתי להעביר את סדר נגלה בבטלה מאשר להשקיע בלימוד מעמיק של דף גמרא וקיבלתי על כך נזיפות מהצוות, וכמו הרבה בחורים אחרים הקשר שלי עם צוות הישיבה היה בטעם חמוץ-מתוק. אבל תמיד, ממש תמיד, ידעתי – או יותר נכון לומר הרגשתי – את האכפתיות של צוות הישיבה. והאכפתיות הזאת היא הדגל של הישיבה, והיא הסיבה שבגללה הפכה הישיבה לישיבת חב"ד הגדולה בעולם.

האכפתיות הזאת היא טביעת האצבע שלא ניתנת לשטשוש של ראש הישיבה הרב יוסף יצחק וילשאנסקי, והיא סוד ההצלחה של קמפיין ההתרמה הגדול בעולם החב"די.