מאת: שניאור חביב, בית משיח
1.
הקמפיין של הישיבה בצפת, הקורא לתרום לישיבה בבוקר י' שבט, החזיר אותי לימים שלי בישיבה הצפונית הכי לא צפונית בארץ.
את המפגש הראשון שלי עם צפת, אני יכול לזכור כמו היום. טוב לא ממש כמו היום, אבל עדיין זוכר היטב את היום שבו עליתי להיבחן בצפת. יריחו נמסרה זמן קצר קודם לכן לפלסטינאים, וכביש עוקף יריחו בדיוק נסלל, בעצם, לאור העובדה שקטעים ארוכים ממנו נסענו בכלל על חצץ, אולי מתאים יותר להשתמש במונח 'נפרץ'. לאבי חמו, חבר-תלמיד של אבא שלי הייתה אז הונדה סיוויק כחולה חדשה והוא התנדב לקחת אותנו צפונה הלוך חזור.
את קריית חב"ד הכרתי אז רק מהתמונות בספר השלוחים, עלינו לביתו של הרב ווילשאנסקי. הדבר הראשון שתפס אותי, היה החדר הפנימי, 'לשכת הרב' שהיה נראה כמו החדר של הרב עובדיה, עם קירות מצופים ספרי קודש ממסד ועד טפחות. הרב ווילשאנסקי קיבל אותנו בלבביות שהפתיעה אותי, והזמין אותנו לשבת.
שבוע קודם לכן הודיעו לי בקרית גת ש'אין מקום'. שזה אומר במילים אחרות, עשית פדיחות במבחן, חפש לך מקום אחר. הייתי במתח. מבחינתי זה היה סוג של תחנה אחרונה והתפללתי שהרב ווילשאנסקי לא יסבך אותי בתוספות ומפרשים. שיננתי בראש את הדף שלמדתי בחודש האחרון, כמו ילד שחוזר על המאמר בבר מצוה כשמתחילים את הניגון שלפני.
התיישבנו, הוא חייך אלי מבעד למשקפי הפלסטיק הגדולים. (אני מקווה שהמשקפיים נשתמרו היכן שהוא, משום שבקצב הזה, ייתכן קמבק של הדגם לאופנת קיץ תש"פ) אבא שלי התחיל לדבר עם הרב ווילשאנסקי בצרפתית, ואני קיוויתי שהמוצא האתני המשותף, יקנה לי נקודות זכות כלשהן במבחן. הם דיברו על מאמרו של הרב בספר 'והוא יגאלנו' שבדיוק יצא לאור. אבא שלי החמיא לרב על החידוש והם התפלפלו קצת בגדר של 'נהרג בעוונות' ברמב"ם. כל הזמן הזה ישבתי מתוח, הלב שלי דפק.
בסוף הוא פנה אלי, ושאל אותי מה אני לומד. הוא התחיל לשאול אותי שאלות מדף הגמרא. השתדלתי לענות, אבל כנראה שהוא הבין מהר מאוד עם מי יש לו עסק, והוא העביר נושא באלגנטיות. "אתה אומר חת"ת"? הוא שאל. "משתדל", אמרתי לו. מה למדנו בתניא של היום? "היום עוד לא אמרתי", לא שיקרתי. זה היה נכון. "אתה הולך למקוה"? "משתדל". עניתי שוב. (כמה אני חייב לממציא המונח 'משתדל', לפחות כמו לזה שהמציא את 'בעזרת ה"). הוא ביקש ממני לצאת, והסתודד עם אבא שלי כמה דקות ביחידות. לאחר מכן, הוא קרא לי בשנית, הושיט לי יד קטנה וחמה ואיחל לי בהצלחה בישיבה.
זה היה היום שקישר אותי לנצח עם צפת, עם צוות הישיבה, עם המבנה העתיק שהיה בית הכנסת של הרדב"ז, עם מלון רקפת בדימוס שיזכה לאורך ימים ושנים טובות, עם המדרגות השבורות שביניהם ועם עוד מאות ואלפי זיכרונות מתוקים שנצרבו בתודעתי בקטגוריית 'צפת' וילוו אותי כל ימי חיי.
2.
מכירים את הז'אנר הזה של מוצרים שמיוצרים במפעל תעשייתי ענק במליוני פריטים שהאריזה שלהם מזכירה צנצנת של סבתא, ועליה מסופר סיפורם של מייסדי המפעל שהביאו איתם מן הגולה הדוויה את המתכון הסודי שעד היום נשמר בקפידה על ידי הנכדים שלמרות שהפכו את בית המלאכה הקטן למפעל בינלאומי, עדיין כל מוצר זוכה לחיבוק חם של הבעלים לפני צאתו לשוק?
זו האסוציאציה שעלתה בראשי כשחשבתי השבוע על הישיבה שלי שכה שינתה את פניה עד לבלי הכר. צפת היום היא כבר לא הישיבה הביתית החמימה, על שבעים ומשהו תלמידיה, עם המרפסות והמים החמים בחדרים וקפה של בוקר במרפסת שמש על הגג של הזאל.
צפת הפכה בעשור האחרון לישיבת חב"ד הגדולה בעולם, למפעל ענק לייצור לוחמים ללא חת בסיירות של חיילי בית דוד, שיושבים ולומדים במסירות כל היום נגלה וחסידות, מתפללים ברצינות תהומית, מתפלפלים בבקיאות מרשימה בסוגיות עמוקות בנגלה, בחסידות ובגאולה ומשיח, שרוקדים יחי שעה וחצי אחרי לכה דודי, מתוועדים באדיקות ומסכמים בחרדת קודש את ההתוועדויות של הרב מיודובניק, כדי לא לפספס חס ושלום אף טיפה מטיפות היהלום השחוק הנושרות במורד זקנו המאפיר, שלא לומר המלבין.
3.
כן, יש בליבי געגוע לצפת של פעם, לקומונה הגדולה, שלא היה ברור ובעיקר לא היה חשוב מי הוא שיעור א' ב' או ג', זו של המעבר המסוכן בין המרפסות, של הטיולים הליליים במשעולי ארץ הגליל, החגיגות הליליות במטבח הישיבה וסיפורי הגבורה של החוזב"שים. אך גאה אני שבעתיים בזו של היום.
בעיקר משום שלמרות כל השינויים, המתכון הסודי של הרב ווילשאנסקי נשמר בהקפדה. הדאגה לכל בחור, ההבנה שהזאל לא מלא בגוש אחד שחור לבן, המאמץ שכל בחור ימצה את עצמו וינצל את כשרונותיו בלימוד, במבצעים ובחברה.
המתכון שגורם לכך שלא משנה מתי תקפוץ לביקור, תמיד יקבלו אותך בחיוך רחב, תמיד מישהו יתנדב לתת לך את המיטה שלו ולישון על הרצפה ותמיד יציעו לך מגבת במקווה.
ולכן, גם אני, ביום שישי הקרוב אתרום לישיבה שלי. בעצם, אשתדל, בעזרת ה'.
לתגובות: shneorc@gmail.com