איך אתה נותן התורה? • אחרון חביב

1.

לא מזמן לימדתי בכיתה את פרשת בהעלותך שאנחנו כבר מגיעים אליה גם בסדרת פרשת השבוע. שם מסופר על המתאוננים, חטאם ועונשם.

להלן הסיפור בקצרה: אחרי כל הזמן שבני ישבו במדבר סיני, קיבלו את התורה, חטאו בעגל ובנו את המשכן, הגיע הזמן לזוז. ה' נותן את האות והכיוון, המחנה העצום מתחיל לנוע צפונה אל הארץ המובטחת.

ואז מתחילות הצרות. המתאוננים, אלו שתמיד מחפשים על מה להתלונן, (מכירים כאלו? אז מסתבר שהם רק מתחלפים) במקום להודות על זה שהנה נכנסים אל הארץ, הם מתחילים להתלונן על כך שהם כבר הולכים שלשה ימים, והדרך קשה להם.

ה' לא אוהב כפויי טובה, כאלו שמקבלים גשם ומתלוננים שיורקים עליהם. "ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה".

במי אחזה האש? לכאורה ברור, במתאוננים. אולם רש"י הקדוש מביא על כך שני פירושים. הפירוש הראשון 'במוקצים שבהם לשפלות, אלו ערב רב', כלומר אותם רשעים שהתלוננו היו ערב רב, האש אכלה אותם ומגיע להם. אבל אחר כך מגיע פירוש נוסף: "רבי שמעון בן מנסיה אומר: בקצינים שבהם ובגדולים".

אופס, מה זאת אומרת בקצינים? מדוע בערה בהם האש? מדוע נענשו גדולי ישראל? 'גדולים שבהם' מה פשעם ומה חטאם?

2.

התשובה מגיעה כמה פסוקים לאחר מכן. משה רבינו טרם הספיק להתאושש מפרשת המתאוננים, והנה הוא מוצא את העם נאספים משפחות משפחות, בוכים בכי מר על הטעמים שהמן לא מכיל, על מראהו המשעמם ומרקמו המלוחלח.

כאן משה כבר לא יכול לשאת יותר ופונה אל ה': "האנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו"? בתגובה מבקש ממנו ה' לאסוף שבעים איש מזקני ישראל ולהאציל סמכויות.

רגע, מה פתאום צריך לחפש עוד שבעים זקנים? מה קרה לשבעים זקנים שאנחנו מכירים עוד ממצרים? את השאלה הזו שואל רש"י: "והזקנים הראשונים היכן היו?" והוא עונה תשובה מפתיעה: "אלא באש תבערה מתו. וראויים היו מסיני לכך. דכתיב: "ויחזו את האלוקים" שנהגו קלות ראש, כנושך פיתו ומדבר בפני המלך, וזהו "ויאכלו וישתו"…"

עכשיו הבנו מי הם אותם גדולי ישראל שמתו במתאוננים. השבעים זקנים שמשום מה נהגו קלות ראש בפני ה' ולכן נענשו.

אבל אם כך, מדוע לא נענשו מיד במתן תורה? לכאורה היה צריך להרוג אותם במקום, כמו כל החוטאים במדבר. על כך עונה רש"י: "ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה, ופרע להם כאן".

3.

מתן תורה אינו אירוע היסטורי חד פעמי שהתרחש לפני שלושת אלפים שלש מאות עשרים ותשע שנים. הרבי מלמד אותנו להסתכל על כל סיפור בתורה עניין עכשווי, ועל אחת כמה וכמה האירוע הכי משמעותי בתולדות העם היהודי – מתן תורה.

אנחנו רגילים לומר "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים", אבל מתן תורה היומיומי, התמידי, אינו רק קבלת התורה מבורא עולם בשמחה ובפנימיות, אלא גם מתן תורה הלאה. כלומר, העברת התורה אל הדורות הבאים. זהו אירוע מתגלגל, שנמשך כל יום, כל היום. את התורה אנחנו נותנים כל יום וכל רגע לילדינו ולתלמידינו. "ושננתם לבניך – אלו התלמידים".

וכדי לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, כדי להעביר את התורה בצורה שלא תסור גם כי יזקין, צריך ללמוד מהמומחים. או יותר נכון מהמומחה – בורא עולם שעשה זאת הכי טוב שאפשר.

4.

את התורה מסר בורא עולם לעם ישראל בטקס מרשים ורווי הוד על הר סיני. זה היה אירוע רציני מאוד ואפילו מפחיד "פרחה נשמתן". זה לא היה הפנינג של פאן למשפחות בפארק, אבל יחד עם זה היה דבר אחד מאוד חשוב לבורא עולם. "שלא לתת אבלות במתן תורה". גם כשהיו כאלו שהתירו לעצמם לנהוג קלות ראש במעמד, ה' לא העניש אותם במקום. הוא המתין לשעת כושר שלא קשורה למתן תורה, כדי שחס ושלום, בזיכרון הלאומי שלנו לא יתקשר מתן תורה לעניין של אבלות.

וזה מסר חשוב ביותר שחשוב לקחת ממתן תורה וליישם אותו במתן תורה הפרטי שלנו. כשקמים בבוקר, בלימוד בכיתה, בבית אחרי הצהריים, בשעת הערב, בסעודת שבת, בתפילה בבית הכנסת. כל פעם שאנחנו נותנים את התורה, חשוב לזכור – לא ליתן אבלות.

לימוד התורה, דרכיה ומצוותיה, צריכים להתחבר אסוציאטיבית רק לתחושות נעימות וחיוביות. זיכרונות שיחרטו בנשמה כחוויות טובות. כך, בעזר ה' ובסייעתא דשמיא, גם כי יזקין לא יסור ממנה.

מידי בוקר אנחנו מברכים "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו" וממילא "ונהיה אנחנו וצאצאינו… כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך". בחסידות מוסבר כי התורה היא כמו מזון לנפש. "ותורתך בתוך מעי". כשאנחנו מגישים את התורה לילדים ולתלמידים שלנו, לא מספיק שזה יהיה מזין ובריא. זה צריך להיות גם טעים, מושך ומגרה.

בנינו ערבים בעדינו. אנחנו צריכים לעשות שהתורה תהיה ערבה להם.

לתגובות: shneorc@gmail.co.il