שו"ת חינוך: מה עושים כשהילד מורח דברים?

תוכן והגהה: הרב שלמה רייניץ – מרצה וחוקר חינוך במשנת חב"ד. עריכה: מכון ליב"ה.

שאלה:

אודה להתייחסות לגבי ניהול משימות בשיגרת היום עם ילדים, ובפרט ילדים שנוטים "למשוך זמן".

הבן שלי בן שבע, ממש מושך את הזמן בשיגרת הערב שלו. מעבר לזה שצריך לבקש ממנו כל דבר עשרות פעמים, הוא גם עושה כל דבר במשך זמן רב ומתקשה להתרכז במה שהוא עושה. התוצאה היא שהוא הולך לישון מאוחר ואני ובעלי יוצאים מותשים…

כנ"ל בבוקר בהתארגנות לפני היציאה מהבית.

תשובה: 

ראשית חשוב לשים לב;

א] מדובר בילד בגיל שבע. בגיל הזה הילד כבר מתחיל לבצע מטלות לבד, כמו; להתלבש, להיות אחראי על החפצים שלו וכד'. זה בדיוק הזמן שניתן לדרוש ממנו לבצע מטלות.

ב] הילד עושה כל דבר הרבה זמן. השאלה היא, ממה זה נובע? בדרך כלל דבר כזה קורה מחוסר כללים. הילד מושך את הזמן כי ככה נח לו וזה בסדר מבחינתו. הילד התרגל שאבא ואמא צריכים לומר לו עשרים פעם את אותו הדבר,  ורק אז (או כאשר הטון עולה גבוה), הוא קולט שצריך להתייחס ברצינות ולבצע את המטלה.

מה הם הכללים? נפרט אותם בהמשך. בכל אופן, אם למרות שמבצעים את הכללים נכון, הבעיה ממשיכה, יתכן שיש כאן בעיה אחרת (כגון, קושי ריגשי וכד') ואז נצטרך טיפול מקצועי.

כעת נבאר את מהות הכללים, ומחר אי"ה נתייחס לפרטים ונענה לגוף השאלה:

ננסה להבין מה עובר בראש של הילד בשעה שהוא מקבל הוראה מאבא ואמא, והוא לא מיישם אותה מיד? הילד תופס  שכשאבא ואמא אומרים, הם לא מתכוונים לזה ברצינות ורק אחרי שאומרים כמה פעמים או שהטון עולה, רק אז הם מתכוונים ברצינות.

למה זה קורה? הרי אנחנו כן מתכוונים ברצינות כבר בפעם הראשונה?

אך, חשוב לדעת, שכאשר אנחנו חוזרים על הבקשה עשר פעמים ולא אוכפים כראוי (לפי הכללים שתיכף נפרט), אנחנו גורמים לילד לחשוב, שאכן אנחנו לא מתכוונים ברצינות למה שאנחנו אומרים בפעם הראשונה, והוכחה לכך היא, שאנחנו חוזרים על המשפט כמה פעמים.

אז מה כן דרוש לעשות?

לגופו של ענין, תחילה נשב עם עצמינו (עדיף עם הבעל  – בהחלטה משותפת);

א] נעבור על סדר היום של הילד ונכתוב את כל הדברים אותם היינו רוצים שהילד ישתפר.

ב] כעת, מתוך כל הדברים שהיינו רוצים שהילד ישתפר, נסנן רק מטלות המותאמות לגיל ואופי הילד. כל מטלה תפורט לפרטי פרטים (מה, איך, היכן וכדומה).

ג] כעת, מתוך כל אותן מטלות מותאמות שהיינו רוצים שהילד ישתפר, נבחר מטלות שהן מספיק חשובות להתחיל איתן אבל הן לא קשות לביצוע.

אנחנו כעת מתחילים תהליך חדש – גם מצד הילד וגם מצד ההורים (גם הם בתהליך למידה כיצד לחנך באופן נכון), ולכן מיותר (ואף יכול להזיק) להתחיל במטלות קשות.

מה שנוגע כאן, הוא לא 'מה שהוא מבצע', אלא מעניין אותנו רק דבר אחד; שהילד יקלוט שכשאבא ואמא אומרים לו הוראה כלשהיא, הוא צריך מיד לבצע את ההוראה. בדיוק הפוך ממה שהיה רגיל עד עכשיו. במילים פשוטות, העולם יעצר וזה יקרה כאן ועכשיו.

ולכן נבחר מטלות קלות, שאותם נאמר, ללא צעקות, ללא לחץ, לא הרבה פעמים, אך בהחלטיות.

לדוגמא, מתוך רשימת השיפורים, כתבנו, שהוא צריך להיכנס למקלחת בזמן והוא צריך לפנות את הצלחת לכיור בסוף הארוחה. אנחנו יודעים שמטלת המקלחת קשה עליו במיוחד, אז לא נבחר מטלה זו, אלא ניקח דוקא את המטלה הקלה יותר – לפנות את הצלחת בסוף הארוחה.

לאחר שהחלטנו, נאמר לו את הכלל פעם אחת: "יוסי, כשאתה גומר לאכול ארוחת צהריים, אתה מפנה את הצלחת מהשולחן" זהו. פשוט, קצר וקליט.

כך נבחר מתוך הרשימה עוד כשתי מטלות קלות, כך שיהיה לנו כשתיים שלוש מטלות, שעליהם נעמוד;
א] בהחלטיות חד משמעית.
ב] בעקביות.

…היינו רוצים שזה יקרה, אך הנס לא קרה. הוא לא מפנה את הצלחת.

כאן חשוב לדעת;

א]  "כלל מוטמע", קורה, רק כאשר הוא מתבצע.

לכן, כאשר הילד מפר את הכלל, ואנחנו עומדים על כך שיבצע את הכלל, רק אז הכלל מוטמע.

זאת אומרת, ההפרה של הכלל היא חלק מתהליך ההטמעה.

ב] לא אומרים לילד הוראות מרחוק. נדרש לקרוא לו, ורק כשהוא עומד בפנינו, אז נאמר לו את ההוראה.

ולכן בנידון דידן, שהילד הלך לעיסוקיו מבלי לפנות את הצלחת, נקרא לו להגיע למטבח (אם הוא במטבח, נאמר לו שיפסיק את עיסוקיו ויסתכל לעברינו).

כך זה יכול להיראות:

אמא: "יוסי, תבוא לכאן".
הילד: "אבל אני באמצע?"
אמא: "אז תעצור ותבוא לכאן".
הילד: "אבל אין לי כח?"
אמא: "בלי כח, תעצור ותבוא לכאן".

כל זה נאמר, בצורה החלטית, ללא וויכוחים וללא צעקות.

כשהוא מגיע, נאמר לו: "יוסי, סיכמנו שכשמסיימים את הארוחה, מפנים את הצלחת, אז תעשה את זה" (אין כל בעיה עקרונית בכך שחוזרים על ההוראה שוב. כי דרישה החלטית מתעצמת ומתחזקת כשעומדים על קיומה ולא מוותרים עליה).

ננסה להבין מה קורה כאן:

מבחינתינו התהליך התחיל, העולם ייעצר, לא ניתן שהוא יקרא או ישחק וכדו׳ עד שהמטלה תבוצע.

ומבחינת הילד? מצד אחד  – פינוי הצלחת היא משימה מאוד קלה, מצד שני –  אנחנו אומרים זאת בעוצמה רבה.

סביר להניח שהוא יעשה את זה כדי 'להתפטר מזה'.

'מצויין' –  נאמר לו. 'כעת אתה יכול ללכת לשחק'.

כעת, הכלל מתחיל להיות מוטמע. בארוחה הבאה הפירוט הנ"ל יחזור על עצמו בדיוק אותו דבר. העוצמה כאן היא בעקביות.

בסופו של דבר, מטלת פינוי הצלחת תיהיה מוטמעת בו. אמנם העיקר – הוא ׳ערך המשמעת׳ שמתחילה להיות מוטמעת אצל הילד, ומתחזקת אצלו התפיסה,
שכשאמא אומרת לו משהו, היא מתכוונת בדיוק למה שאמרה.

לאחר שביצע את המטלה, לומר לו בקצרה, 'מצויין, ככה זה נראה נקי ומסודר' – ולא יותר, משום שעצרנו את הילד באמצע המשחק.

בהזדמנות קרובה  –  נינוחה יותר –  נשבח אותו, עד כמה אנחנו רואים בזה חשיבות ועד כמה הוא חשוב במה שהוא עשה.

נעבוד על זה שבועיים שלוש. בתקופה הראשונה, אולי הוא יעשה את המטלות כדי להתפטר. אך בהמשך יוכר בבית שינוי מהותי. מובן, שהשינוי יתבטא גם בדברים אחרים (ולא רק בביצוע מטלות אלו).

לא שיהיו פתאום קסמים, אך בהחלט אם נעבוד נכון נראה שינויים גדולים בכל האווירה בבית.

לאחר מכן, נמשיך עם המטלות הכבדות יותר. אמנם, רק לאחר שהילד מבצע את המטלות הקלות מיד. רק לאחר שזה מיושם, אז לעבור איתו לשלב הכבד יותר.

חשוב להביא כאן עוד כמה הבהרות:

א] המשפטים צריכים להיות מנוסחים במילים פשוטות, בצורה ברורה, קצרה והחלטית – דורשת ומחייבת אבל רגועה ומכבדת.

ב] אף פעם לא לומר לו, "כבר אמרנו לך עשר פעמים וזה לא קורה". אין שום משמעות במשפט הזה וזה רק יכול להזיק. המשפט הזה מזלזל ופוגע. כשהילד חווה זלזול, מיד נפגעת הערכה שלו כלפינו ונפגם החינוך.
באם יוצא לנו לומר את המשפט הזה, הרי זה רק בכדי להרגיע את העצבים שלנו. וזה דבר נכון להרגיע את העצבים, אבל כדאי שנוציא את העצבים על כדור ספוג ולא על הילד. זה מזיק.

ג] מיותר ואף יכול להזיק אם נסביר לילד את סיבת הכללים. אנחנו נאמר לו, 'אלה הכללים, כך אני חושב/ת וזה חשוב לי'.

ד] אם בשעת ההוראה, הילד יגיד "אוף", אין להגיב לזה. סך הכל הוא מביע את הקושי שלו. הוא צריך להכיל את זה וזה לוקח לו זמן.

גם אם הוא עונה בצורה של חוצפה, אין להגיב באותו רגע. אלא רק לומר לו בקצרה, שמילים אלו אינן מתאימות וזה לא מקובל עליכם הדיבור הזה.

בהמשך, כשיהיה יותר רגוע, אז נקרא לו לשיחה ונאמר לו, "יוסי, מה שהיה אחר הצהריים, לא יכול לחזור על עצמו". "דברת היום לא יפה לאמא, וזה לא יכול לחזור על עצמו, כך לא מדברים לאמא".

פעמים רבות, עדיף שהאבא יאמר את זה. יש בזה ביטוי של שיתוף פעולה ונתינת גב.

לסיום:

חשוב לדעת, שההקשבה, הציות והמשמעת המוחלטת לאבא ואמא, תעזור לבריאות הנפש של הילד לא רק לשנות הילדות, אלא לכל החיים (ובפרט בגיל ההתבגרות). בנוסף, כשהילד תופס באופן בריא את העובדה שיש מעליו סמכות, אז גם ה'יראת שמים' שלו תיהיה הרבה יותר בריאה.

להצטרפות לקבוצת שו"ת חינוך לקבלת השו"ת היומי בוואצאפ, שלחו את שמכם ובקשה להצטרפות למספר: 0549770504.