אין כסף? בואו נרקוד! • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

1.

אחרי שנות הפסקה, זכינו השנה להתגבר על הפקקים ולהתאחד עם המשפחה הקרובה אצל ההורים לסעודת שושן פורים ירושלמית כמיטב המסורת. בחוץ היה קר, אבל בפנים היה חם והתוועדנו כהוגן שבת אחים והורים גם יחד.

בין שאר דברי התורה והסיפורים, סיפר אבי שיחי' את הסיפור הבא: ובהקדים, 'תורה בוקס' הוא פורטל גדול במרשתת, של שיעורי תורה בשפה הצרפתית. בעיקרון האתר שייך לזרם הליטאי, אולם הוא מקפיד להביא רבנים מכל הסוגים וביניהם אבי שמשדר שם תוכנית שבועית פופולארית.

באחד השיעורים לקראת חודש אדר, השיעור היה על מעלת השמחה. כותרת השיעור הייתה 'אין כסף? בואו נרקוד!' בפתיחת השיעור סיפר אבי סיפור אמיתי שהתרחש עם ידיד קרוב, שהוא גם רב ושליח. אותו חסיד נקלע לתקופה כלכלית קשה. הוצאות רבות ובלתי צפויות הגיעו בזו אחר זו והוא לא הצליח להתמודד עם ההוצאות שעלו באותה תקופה הרבה מעבר להכנסותיו.

הוא פנה לגמ"חים, לקח הלוואות מחברים והמשפחה, אולם הם בקושי עזרו לו לשרוד את היום יום. החשבונות הצטברו, הצווים והאיומים בניתוק המים, החשמל והטלפון הפכו להיות יותר ויותר מוחשיים.

צהריים אחד לפתע, או בעצם שלא כך כך לפתע, נותק החשמל. טלפון לחברת החשמל הבהיר לו שללא תשלום מלוא החוב, לא יחובר החשמל. אחרי כמה טלפונים לחוצים לחברים ומכרים שלא הועילו הרבה הבין אותו חסיד שעל פי טבע אין עוד מה לעשות.

הוא לקח את כל החשבונות הניח אותם על כסא באמצע הסלון לקח את הילדים שלו. ופשוט התחיל לרקוד איתם מסביב לכיסא. הם רקדו ושרו ושרו ורקדו סביב ערמת החשבונות והצווים והעיקולים שעה ארוכה. הוא והילדים רוקדים ורוקדים.

לפתע נשמעו דפיקות בדלת. הם היו בטוחים שאלו השכנים שעולים להתלונן על הרעש. הדפיקות נמשכו בעקשנות, ואחד הילדים ניגש לפתוח את הדלת. בפתח עמד מכר ותיק של המשפחה עם מעטפה בידו. 'שמעתי על הפעולות והדברים הטובים שאתם עושים, ורציתי להשתתף' הוא אמר והושיט את המעטפה. במעטפה נחה המחאה בדיוק על הסכום הכולל של החשבונות שהיו מונחים על הכסא.

אבל חכו, זה לא סוף הסיפור…

2.

למחרת בבוקר, אני פותח את היום בכיתה כרגיל בקריאת היום יום. והנה, ללא כל הכנה מוקדמת, קופץ לי ההיום יום של ט"ז אדר: "מעבודת בעל עסק, לעורר בעצמו האמונה ובטחון גמור בהזן ומפרנס לכל בשר, כי הוא יתברך יתן לו פרנסתו בריוח וצריך להיות בשמחה וטוב לבב באמת כאילו פרנסתו כבר מזומנת לפניו".

כמובן שהבטחתי לתלמידים סיפור בנושא במשך היום. תוך כדי הסיפור, חשבתי לעצמי שזה בדיוק התפקיד של מרדכי – משה רבינו שבדור שהרבי מדבר עליו במאמר ואתה תצוה. רועה האמונה. מי שמאכיל את ישראל באמונה, גורם שהאמונה תחדור בפנימיות, כלומר שהאמונה תבוא לידי ביטוי במעשה.

כולנו מאמינים בני מאמינים. כולנו מחזיקים באמונות, דעות ואמיתות שונות. הבעיה היא שאנחנו לא תמיד מצליחים להתנהל ביום יום על פי האמונות שלנו. אז אם אנחנו לא מצליחים לבטא בפועל את האמונה ששמן מטוגן מזיק לבריאות, זה יעלה לנו מקסימום בעוד כמה קילוגרמים, או אחוזי כולסטרול. אבל כשמדובר באמונה הבסיסית, אז פתאום אנחנו מוצאים את עצמינו גנבים שקוראים לרחמנא אפום מחתרתא. בדקות, כמובן. רק בדקות.

וזה בדיוק התפקיד של הרבי, לגרום לאמונה שלנו, להתבטא בפועל. זה קל כשצריך להניח תפילין, או לנענע לולב. זה יותר קשה כשהחשמל בבית מנותק, ואתה צריך לשמוח באמת כאילו פרנסתו כבר מזומנת לפניו.

כאילו ובאמת, הן שתי מילים הופכיות. למרות שהפרנסה היא כאילו, השמחה צריכה להיות באמת. זה לא פשוט. אבל כשיש את הכח של הרבי, מסתבר שאחרי המעשים נמשכים הלבבות, ואחרי השמחה נמשכת הברכה.

3.

והנה סוף הסיפור. ששמענו בסעודת פורים.

זמן מה לאחר השיעור, עבר אבי על התגובות לשיעור. בין שלל התגובות המשבחות ומודות על השיעור המחזק, הייתה התגובה הבאה: אגב, ניתן לראות אותה, היא עדיין באתר.

שלום הרב יצחק חביב:

שלשום הייתי במטבח באמצע להכין ארוחת צהריים. הייתי באותו זמן מוקפת בילדיי ששיחקו וצהלו סביבי. אמנם בגופי הייתי איתם במטבח, קוצצת ירקות, שמה על האש, אבל ברוחי הייתי במקום אחר לגמרי.

לא יכולתי להפסיק לחשוב על כמה תשלומים דחופים שהיינו צריכים לשלם בימים הקרובים. היינו באותה תקופה במצב כלכלי לא קל ולא ראיתי מאיפה אנחנו נוציא את הסכומים הללו. לא יכולתי להפסיק לחשוב על המצב והמחשבות הכניסו אותי לעצב ודכדוך.

פתאום, נזכרתי בסיפור שלך ששמעתי בשיעור לפני כמה ימים. על המצווה הגדולה של להיות תמיד בשמחה. ביקשתי מהילדים להפעיל מוסיקה בקול, והתחלנו לרקוד יחד במטבח לשמחתם הגדולה של ילדי ששמחו לראות את אמא שלהם יוצאת מהמצב רוח שבו הייתי.

ובכן, תאמין או לא, באמצע הריקוד, חברה טובה שלי מתקשרת אלי ומבקשת שארד רגע למטה. השארתי את הילדים בבית ורצתי למטה בחיוך גדול. היא מושיטה לי מעטפה ואומרת לי 'קחי, זה המעשרות שלי'.

הודיתי לה, עליתי למעלה, פתחתי את המעטפה ומה אני מגלה בה? בדיוק את הסכום שלו היינו זקוקים עבור התשלומים שהיינו צריכים לשלם באותו יום.

את התגובה חתמה המגיבה:

שמור על החיוך, את כל השאר תשאיר לה'.