השליח שפתח את השורות וחולל מהפיכה

שניאור חביב, בית משיח

1.

טוב, זה לא שהפכנו להיות טור הספדים או המדור להנצחת אישים, זה פשוט אינפלציית האירועים החשובים אליהם הוזמנתי לאחרונה, אירועים שהיו קשורים לדמויות שונות שכל אחת מהן לימדה אותי משהו מספיק חשוב כדי לחלוק את תובנותיי, או בעברית צחה, לרוץ לספר לחבר'ה – קוראיי האהובים.

האירוע עליו אני רוצה לספר הפעם התרחש גם הוא במוצאי שבת האחרון בהיכל הגדול והמשופץ של בית כנסת חב"ד בשכונת נוה שרת. התכנסנו שם שלוחי הרבי בצפון תל אביב למלווה מלכה מכובד והתוועדות מיוחדת לציון שלושים שנות שליחותם של שלוחי הרבי לשכונות עבר הירקון הרב דוד אושקי ומשפחתו.

הערב היה מכובד ויפה, סביב השולחנות ישבו למעלה משני תריסר שלוחים. ואם באו"ם יושבים כל העולם סביב שולחן אחד, הרי שכאן ישבו סביב השולחן למעלה מ200.000 איש כפי שעלה מהמצגת המרהיבה שהוקרנה במהלך הערב על היקף הפעילות השלוחים בשכונות השונות של עבר הירקון.

הרב דוד אושקי, הוא מהדור הראשון של השלוחים מנהלי בתי חב"ד בארץ. מאלו שזכו להיות אצל הרבי בשנים מ"ה, מ"ו, והגיעו לארץ חדורים בשיחות על השליחות והקמת בתי חב"ד. אחרי שחזר מהרבי, שימש כמנהל פעילות בבית חב"ד בבת ים וזמן קצר לאחר חתונתו יצאו הזוג הצעיר לשליחות בשכונות צפון תל אביב.

עבר הירקון של אז, הייתה בערך כמו עבר הירדן. טוב, אולי אני קצת מגזים, אבל זה בטח לא היה כמו היום. היא כללה מספר קטן של שכונות מרוחקות, והרבה בתי רכבת פשוטים שאכלסו בדירות קטנות משפחות קטנות עוד יותר, של עולים לשעבר בעיקר מארצות בהן הר' מתגלגלת על הלשון וח' לא בוקעת מהגרון כי אם מהחיך.

הרב אושקי החל את פעילותו. במשך שנים פעל הרב אושקי ממקלט קטן בשכונת ל' שמול שדה דב, הוא התרוצץ ברחבי האיזור הענק, ופעל כמעט לבדו. עבר מגן לגן, מבית ספר למשנהו עד שלא נמצאו כמעט ילדי גנים או בית ספר למן קצה שכונת בבלי בדרום ועד הרצליה ורמת השרון בצפון ובני ברק במזרח שלא הכיר את הרב מחב"ד עם מאפיית המצות, שמגיע עם הספר תורה למסיבת החומש ועם השופר בראש השנה.

זה היה כך בגנים וכך גם בחגים. בל"ג בעומר היה מתרוצץ עם ילדיו, בין ארבע או חמש תהלוכות בשכונות שונות, בחנוכה היה מסתובב בין עשרות חנוכיות הענק שלו שהיו מפוזרות בכל צפון העיר.

השנים חלפו, השכונות גדלו, התרחבו. לצפון העיר נוסף הצפון החדש, האיזור הפך למה שהפך, וגם השליחות קיבלה פנים חדשות תרתי משמע. שלוחים חדשים נכנסו לאיזור, כוחות צעירים עברו להתגורר בשכונות, המשיכו, הרחיבו והעמיקו את הפעילות הלבבית של הרב אושקי כפי שבאה לידי ביטוי מסביב לשולחן במוצאי שבת האחרון.

2.

ככלל, אין ספק שהאדם הוא יצור מורכב. אין ספור קולמוסים נשתברו בניסיון לפצח ולהסביר מערכות יחסים אנושיות. בין בני זוג, בין עובדים ומעבידים, בין עמיתים, בין שותפים, בין חברים ועוד. בכל משוואה בה מעורב יותר מאדם אחד, ככמות הנתונים, כמות הנעלמים. הרי כבר אמרו חז"ל כשם שאין פרצופיהם שווים אין דעותיהם שוות.

זה לא משנה מי האנשים ומה תפקידם, בכל קבוצת אנשים טבעי שיהיו הבנות, מחשבות, רגשות ותחושות שונים, וכתוצאה מכך רצונות ואינטרסים מנוגדים. ואז, במקרה הטוב ממשיכים לחיות יחד למרות חילוקי הדעות, ובמקרה הפחות טוב השהות או העבודה יחד, הופכים לבלתי נסבלים ומקור פורה למתח וסכסוכים.

אחת הדרכים היעילות לעבודת צוות טובה למרות הטבע האנושי הנ"ל, היא ההתעלות. כלומר להתעלות מעל למטרות הפרטיות ולאינטרסים הקטנים, להגביה עוף ולהסתכל ממעוף הציפור על המטרה המשותפת. אם ניקח דוגמה מאנשי צבא, טבעי שיהיו בארגון כל כך גדול מתחים כאלו ואחרים בין יחידות, בין מפקדים או קצינים. אולם ברגע שיש מטרה אחת משותפת – להגן על בטחון האזרחים, כולם לוחמים כתף לצד כתף. לעומת זאת, במידה ויהיו כאלו שהמטרה האמיתית שלהם היא לא הגנה על האזרחים, אלא שיקולי יוקרה כאלו ואחרים או פיתוח קריירה צבאית אישית, הרי שבשדה הקרב עלולים להיות לכך השלכות קשות.

בשבוע שעבר קראנו בהיום יום על ההבדל בין האדם ההולך על שתיים שיכול להביט אל השמיים, לבהמה שראשה נעוץ ומביטה באדמה. ביחסים בין אישיים, להביט אל השמים זה לא ליהנות מערב של כוכבים, להביט אל השמים זה לראות את התמונה במבט מהשמיים, לראות לא רק את הצד שלך מנקודת המבט שלך, אלא לנסות ולבחון את הדברים בפרספקטיבה מרוממת יותר, כללית יותר, רוחנית יותר, אמתית יותר, טהורה יותר.

לעומת זאת להביט לארץ זה לראות את המציאות רק דרך המשקפיים שלי, זווית הראיה האישית והצרה שלי. מהמקום הארצי, המיידי, המקומי ואינטרסנטי. זה לא שזה נותן תמונה לא נכונה. גם תמונה מזווית ראיה חד צדדית היא נכונה משום שאמיתות יש הרבה ולכל אחד האמת שלו והיא מגובה באסמכתאות והוכחות. אבל אז, מתבזבזים המון המון זמן ואנרגיה במלחמות סרק שמסתיימות בדרך כלל בלא כל תוצאות מעשיות. כל זה יכול להיחסך כשכולם מחליטים פשוט להסתכל אל השמים ולראות את המטרה הרחבה מול העינים

3.

זה מה שהרגשתי כשישבתי שם מסביב לשולחן. ראיתי את כל החברים שיושבים לידי. כל אחד פועל בשכונה בעלת אלפי או עשרות אלפי תושבים. ניסיתי להיכנס לראש של הרב אושקי, וחשבתי שזה ממש לא מובן מאליו. האמת, אינני יודע כיצד הייתי נוהג לו הייתי מתבקש לוותר על 'שטחי מחיה'. אבל ראיתי מולי איש עם זקן מלבין וניסיון רב בחיים ובשליחות שהוכיח לכל שהמחשבה הקטנונית לא משתלמת, וכדי להוביל מהפכה, חייבים לחשוב בגדול.

עבורי מסמל הרב אושקי את ההסתכלות אל השמיים. הוא לא חשב 'תהיה לי פחות שכונה', אלא 'מה יעשה לרבי יותר נחת', 'מה יקדם יותר את מטרת העל להביא את הגאולה'. הוא וכל השלוחים שלא מפחדים לפתוח את השורות, להכניס כוחות חדשים וצעירים, ולעבות כל הזמן את מצבת כח האדם, אלו שלא שומרים בצד, שמוכנים לתת לשלוחים צעירים, נמרצים ורעבים להסתער על שכונות, איזורים, על נישות ותפקידים שלא פעלו בהם עד היום. אלו השלוחים שמסתכלים על המטרה הסופית ומבינים שכדי להגיע אליה, צריך להתעלות, להתרומם ולראות את המציאות ממבט על – מהמבט של הרבי.