"דו ביסט אויכעט א טנקיסט?" • להפיצם בשורתך  

1. כל אחד והחנוכה שלו. האסוציאציה הראשונה שלי לחג החנוכה היא "שיירת הטנקים". אולי כי במועד זה, כילד קטן באור יהודה הרחוקה, הייתה ההזדמנות הראשונה בה זכיתי לראות בעיני את ה'טנקים' של הרבי, האגדיים והמופלאים – שכיכבו תדיר בחלומות ילדותי. (חלפו כמה שנים עד שהתקלקלתי לדעת כי בעולם שבחוץ יש כאלה הקוראים 'טנקים' גם לרכב מלחמה צבאי בעל צריח ותותח…).

כשגדלתי קצת, והתחלתי ללמוד ולהבין את משמעותו של חג החנוכה במשנתו של הרבי מלך המשיח שליט"א – רק התחזקה האסוציאציה הזו והקשרה האקטואלי. כי מה יכול לסמל יותר את "חג האור" והפצת האור ברחובות קריה, מה יותר מבטא את "פרסומי ניסא" וההדלקה "על פתח ביתו מבחוץ" עד "דכליא רגלא דתרמודאי" – מעצם מושג ה'טנקים' המלווים אותה במהלך השנה כולה ובפרט בחנוכה, אז בוקע אורם הגדול לאורכה ולרוחבה של ארץ הקודש, בשיירה ארוכה + נגררות החנוכיות, המאירים את כבישי וערי ישראל בבשורת הגאולה.

אך כעבור שנים נוספות, גיליתי קשר פנימי ועמוק יותר של חג החנוכה לשיירת הטנקים: השנה נציין 24 שנה ל"חנוכה הגדול" של ניידות חב"ד – חנוכה תשנ"ג. אז יצאה לדרכה, בברכת ובעידוד הרבי, השיירה ההיסטורית והמהפכנית, שלוותה גם בקמפיין נרחב של פרסומות ושלטי חוצות, ונשאה בגאון את הסיסמא "ברוך הבא מלך המשיח" לצד תמונתו של הרבי שליט"א – וכבשה בסערה את הארץ. [כתבה נרחבת שסיקרה בפרוטרוט את מאורעות השיירה ומענות הרבי אודותיה, בשילוב ראיון עם יוזמה ומארגנה השליח הרה"ח דוד נחשון יו"ר ניידות חב"ד בארה"ק – פרסמתי בבמה זו לפני כמה שנים].

שיירת המהפכה הזו, היא כעמוד האור הנוסע לפני מחנה המאמינים וסולל את דרכו הישרה והבטוחה. מסעה של אותה שיירה, ממשיך להתוות ולכוון את אופי פעילותם של כלל החסידים והשלוחים בארץ ובעולם, בביצוע עבודת 'השליחות היחידה והעיקרית' בתקופתנו: הכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו. קמפיין הפרסום שליווה את השיירה, וזכה לאישורו של הרבי – לא נפסק לרגע. הוא הולך ומתחזק, מתגבר ומשתכלל ומגיע לעוד ועוד יהודים, מכין אותם לקבלת פני המלך.

2. אז מה הקשר לחנוכה? בימים אלו אנו חוגגים את נס ניצחונם של החשמונאים החלשים והמעטים, הטהורים והצדיקים – על היוונים הגיבורים והרבים, הטמאים והרשעים, ששאיפתם הייתה (כביאור הרבי) "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" הם לא ביקשו להשכיח את חכמתהתורה, אלא את קדושת התורה. מלחמתם הייתה להעלמת זהותו של נותן התורה, להשמטת אמונת היהודים העל-שכלית בבורא העולם ומנהיגו.

היוונים עמלו לטמא את כל השמנים, בכדי לקעקע את שמירת חוקי הטהרה – הבלתי הגיוניים בעיניהם. מושגים כמו "ביטול" ו"קבלת עול" הוציאו אותם מדעתם ומשיווי משקלם. הניצחון עליהם התבטא בהתעקשות אנטי-מציאותית של החשמונאים, שלא רצו לשמוע על 'היתרים' ולא חיפשו לעצמם צידוקים 'בדיעבד' על פי שולחן ערוך… נגד כל הסיכויים – הם הדליקו את מנורת המקדש בשמן טהור דווקא, והיא המשיכה לדלוק שמונה ימים בנס על-טבעי שחולל הקב"ה. הידד לפנאטיות!

ובנקודה הזו התבטא גם החידוש והמהפכה התודעתית שחוללה השיירה והקמפיין בסיסמת 'ברוך הבא מלך המשיח', ששאיפתה היא "להפיצם בשורתך ולקבל פני משיחך" – לא רק להודיע לעם ישראל את בשורת הגאולה הקרובה, אלא גם ובעיקר לגלות את זהותו של נביא הדור, המבשר על הגאולה מגג המקדש שבחו"ל, מ"בית משיח" 770. לא רק להכין את העולם כולו ל"קבלת פני משיח" באופן ערטילאי ומנותק, אלא לעשות זאת באופן ברור ומתקבל, לחשוף את המשיח – הרבי שליט"א מליובאוויטש, שכבר נשלח על ידי הקב"ה לגאול את ישראל ותפקידנו כעת לקבל עלינו את מלכותו ולהוסיף בלימוד התורה וקיום המצוות לקראת ביאתו.

ה'טנקיסטים' דבקו באומץ ובנחישות בדברי הרבי בשיחותיו הק' ובעידודו הפומבי של הרבי לשירת 'יחי אדוננו'. הם יצאו למסעם על גשר ברזל – אחרי שזכו ל"הסכמה וברכה" מהרבי שאישר את תכניתם המלאה, וקיבלו גם את עידודם של רבני חב"ד וחברי אגו"ח. מרגע זה ואילך הם לא התפעלו מאלו ש'תואנה הם מבקשים' שניסו לקררם בדרכם ולא התרשמו מהמניעות והעיכובים שניסו לתקוע ולעצור את גלגלי השיירה. את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק.

מאז ועד היום, ממשיכים החסידים להפיץ את זהות המשיח וקבלת מלכותו – בכל אמצעי המדיה והתקשורת. תמונת תואר פני קודשו של הרבי, שהאירה את שלטי קמפיין 'ברוך הבא', ממשיכה לפאר את שלטי הפרסום השונים, המתנוססים בגאון ברחבי הארץ והעולם. אחוזים ניכרים מ"כל אנשי הדור" התוודעו ומתוודעים לבשורת הגאולה, אך רוב העבודה עוד לפנינו, והיא תמשיך ותתגבר – עד להתגלות המלאה והמושלמת תיכף ומיד ממש.

3. זכו ה'טנקים', ששמם הוענק להם מפי הרבי עצמו, בחודש סיוון תשל"ד, אז לראשונה יצאו התמימים למבצעים בעזרת משאיות מעוטרת בשלטים ומצוידות ברמקולים – וכשראה אותם הרבי חונות מול 770, התבטא באזני מזכירו "דאס איז די טנקים אנטקעגן די התבוללות" (אלה הטנקים נגד ההתבולללות).

"לאמיתו של דבר" ביאר הרבי בהתוועדות י"ב תמוז באותה שנה, "עניינו של טנק הוא – כלי נשק מיוחד אשר לו סגולה מיוחדת, לא רק להגן אלא גם לכבוש. וכך גם בעניין המצוות, שעליהן נאמר שישנו העניין ד'מגנא ומצלא', ויתירה מזו – שכובשים עניינים של קליפת-נוגה, ועל ידי זה גם עניינים הקשורים עם ג' קליפות, ומהפכים אותם עד לאופן של 'זדונות נעשו כזכויות'.."

בסיומם של ההתוועדויות הגדולות, הנהיג הרבי שה'טנקיסטים' יעברו בפניו וכל אחד מהם יקבל חבילת דולרים על מנת לחלקה לקהל המשתתפים. בהזדמנויות אלו שאל הרבי כמה פעמים את חלק מהעוברים, לפני שנתן להם את חבילת הדולרים "דו ביסט אויכט אַ טנקיסט?" (האם גם אתה טנקיסט?).

את שאלתו זו של הרבי, ראוי שניקח עימנו לחיינו, ונשאל את עצמנו מידי פעם "האם גם אני טנקיסט?" האם אני אכן מסור ונתון לענייני הרבי ולמבצעיו הקדושים? האם אני משקיע מספיק בהתקשרותי האישית לרבי, כמתבקש מ'טנקיסט'? והעיקר: האם אני פועל כנדרש ממני, בעבודת השליחות העיקרית, במבצע האחרון של ה'טנקיסטים' שהחל בשיירה בחנוכה תשנ"ג ונמשך ביתר שאת ויתר עוז בחנוכה תשע"ו – הפצת בשורת הגאולה ופרסום זהות הגואל לכל אנשי הדור.

הבה נצטרף כולנו ל'טנקיסטים'! בואו וניטול חלק במעגל העשייה לקשר יהודים לרבי ולהכינם לקראת התגלותו. כאשר נזכור את דברי הרבי בהתוועדות י' שבט תשל"ה, אז התבטא כי "אלו שפועלים במבצעים עם ה'טנקים' ובשטורעם – הרי זה כאילו אני הולך עם כל אחד מהם…" – בכוח זה נוכל להתגבר על כל המכשולים ולנצח את המערכה.

4. הדלקת נר ראשון של חנוכה, הציתה את דמיוני והריצה את מחשבותיי אל המקום האהוב והנכסף – מעמד הדלקת החנוכיה בבית משיח 770. מול עיני צפו ועלו הזיכרונות המתוקים: בית חיינו מלא מפה לפה, כולם נקבצו ובאו, עיניהם נשואות אל הבימה האדומה והמלכותית, עליה ניצבת במלוא הודה ותפארתה "מנורת המקדש" המוזהבת. בדקות שאחרי ההדלקה, מהדהד בחלל האוויר הניגון הנפלא והמרגש, שירת "הנרות הללו".

בין חסידים מקובל הטעם לאורכו-היוצא-דופן של הניגון הזה, שחובר כך במיוחד ובכוונה תחילה על ידי מקהלת ה'חדר' של ליובאוויטש, בתקופה בה הרבי המהר"ש לא יצא אל הקהל וההזדמנות היחידה לראות את פניו הייתה בשעת הדלקת הנרות בחג החנוכה וזו הייתה מטרת החסידים לחבר ניגון ארוך ככל האפשר על נוסח "הנרות הללו" כדי להרוויח עוד כמה דקות יקרות בהם יוכלו החסידים לחזות בזוהר זיו פניו הק' של הרבי.

אם יש "ניגון דביקות" המבטא את הלך נפשו ודביקותו של החסיד בעבודת התפילה, "ניגון יחידות" של החסיד הנכנס אל רבו או גם "ניגון התוועדות" ו"ניגון שמחה", הרי שהניגון הזה של "הנרות הללו" כולו מביע כיסופים לראות את הרבי, כל תנועה ותג בניגון הזה הוא בעצם עוד רגע שבו רואים את הרבי. וכשהניגון הזה מושר ב-‏770 מתעורר פרץ של תשוקה אדירה לראות כבר את הרבי שבוודאי נמצא איתנו כאן, ואנו כמהים לחזות בזוהר זיו פניו הקדושות בעינינו הגשמיות.

הציפייה והאמונה הבוערת הזו, מתפרצת בסופו של הניגון, באותם מילים שביטאו החסידים אל מול פני המלך, המילים המתנוססות גם על השלט המיוחד שברקע החנוכיה, ההצהרה עימה אנו יוצאים לעולם "להכריז ולפרסם את שמך הגדול" את "מתתיהו כהן גדול" שלנו – נשיא הדור, הרבי שליט"א מליובאוויטש – מלך ישראל וגואלו, שהעם כולו מקבל עליו מלכותו ברצון וברוב שירה וזימרה: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.