די להערה תחי ההארה • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

א.

בשבוע שעבר כתבתי כאן את המשל שאבא שלי היה מספר לנו על ראש השבט האינדיאני שניסה לעודד את שבטו לצאת לעבוד בקריאות 'פיניטו לה סמבה וויוה אל טראבחו' (די לסמבה, תחי העבודה), בתגובה פרצו האינדיאנים המשולהבים בריקודי סמבה סוערים והפעם כשהם קוראים בקצב 'פיניטו לה סמבה וויוה אל טראבחו'.

הלקח של הסיפור, היה הרעיון שצריך לפרוק את החבילות. שבשלב כלשהוא מסתיימת החגיגה, נגמרים הריקודים וצריך לצאת לעבודה. דובר על העבודה של חגי תשרי מול זו של חשון שעניינו להביא את השמחה וההשפעות של החגים אל כל השנה כולה.

בתחילת השבוע, צלצלתי לאחי הצעיר בעניין כלשהו. כדרכן של שיחות, גם שיחתנו התגלגלה והתגלגלה, עד שהגיעה למשל ששנינו הכרנו היטב מילדותנו. "ידעתי שיום אחד תכתוב על זה", הוא אמר. "אבל לדעתי יש לסיפור הזה כמה מסרים הרבה יותר חזקים ועמוקים, מאשר סתם העובדה שהחגיגה נגמרת וצריך לפרוק את החבילות".

עכשיו אני הולך לחשוף כאן את אחד הסודות השמורים ביותר של הטור הזה. רבים מהרעיונות העולים כאן מפעם לפעם מקורם באחי הצעיר, ולכן כשהוא מדבר איתי על מסר חזק ועמוק, אני עובר לדום, ומקשיב בקשב רב.

"זה בעצם כל הרעיון של כ"ח ניסן ואחר כך של שיחות נ"א נ"ב". הוא אמר, "הרי מה קרה בכ"ח ניסן? הרבי אמר שזועקים עד מתי רק מפני הציווי. הרבי ביקש דבר אחד. עשו כל אשר ביכלתכם. במילים אחרות, הוא אמר תפסיקו לרקוד את זה שמשיח מגיע, תתחילו לעבוד על זה".

"הבעיה מתחילה כשאנחנו לוקחים את הבקשה להפסיק לרקוד ולאט לאט, בלי לשים לב, אנחנו נסחפים לתוך המעגלים והיא עצמה כבר הופכת להיות ריקוד…"

ב.

בעוד כמה שבועות נתכנס כולנו שלוחי המלך לכינוס השלוחים העולמי ב-770. אין מראה מרגש ומעורר יותר מבנים השבים אל שולחן אביהם. גם בכינוס השלוחים האחרון, השאיר לנו הרבי הוראות מדויקות שעניינן אחד – עבודה.

לכל קריאה יש מנגינה בה היא נאמרת, לכל מסר עמוק יש סיסמה קליטה, לכל דבר יש את החיצוניות והפנימיות, את העיקר והטפל שמסביב. וכאן מתחילה הסכנה, קל מאוד להיתפס לקצב, למוזיקה, לקישוטים, לחיצוניות. אבל למעשה מה שחשוב כאן הוא המסר והמסר הוא: 'תחי העבודה'.

הבעיה, שהשנים עוברות וחולפות. ואם לא נחזיק חזק חזק בפנימיות, ברעיון, אז כמו כל דבר שנחזור גם הוא עלול להיכנס אט אט לקצב ולסחוף אותנו אל תוך המעגלים.

יש לנו תכנית עבודה, ואנחנו חייבים להיצמד אליה.

ג.

בנושא אחר, השבוע קראנו בהיום יום את אחד הפתגמים שאני אישית מאוד מתחבר אליו. "ישראל נמשלו לכוכבים המתנוצצים בשמי רקיע, אשר לאורם לא יתעה גם ההולך במחשכי הלילה. כל אחד מישראל, בין איש ובין אשה, יש בו די כח מוסרי ורוחני, להשפיע להעמיד גם את מכיריו ומיודעין בקרן אורה".

כידוע, משמשים הכוכבים בין השאר גם לניווטים. יורדי ים וסיירי מדבר נווטו את דרכם בימים עברו באמצעות כוכב הצפון וחישובים נוספים של כוכבים. האפשרות לנווט באמצעות הכוכבים מתבססת על נצנוץ הכוכבים.

ישנם דרכים רבות להעמיד את מיודעינו או מכרינו התועים במחשכי הלילה על טעותם הנוראית. אפשר להוכיח אותם, אפשר להיכנס בהם, אפשר להעיר להם בעדינות בדרכי נועם ובתוקף המתאים, אפשר לצעוק להם 'נוווווו או נוו', אם אנחנו בדיוק במקום שבו אסור לנו לדבר. ואם זה ילדים אפשר אולי להוסיף איזה פליקון קטן או איזו משיכה איפשהו.

אבל אם אנחנו באמת רוצים להשפיע ולהעמיד את כל מכרנו בקרן אורה – אנחנו יכולים פשוט להיות כוכב צפון, כזה שכולם מסתכלים עליו ויודעים את הכיוון הנכון ללכת בו. במקום להעיר פשוט להאיר, לנצנץ. להיות כוכב.

לתגובות: shneorc@gmail.com