פיניטו לה תשרי – ויווה אל טראבחו

שניאור חביב, בית משיח

1.

אחד המשלים שאבא שלי אהב לספר לנו כשהיינו קטנים, היה על שבט אינדיאני במעבה הג'ונגלים של דרום אמריקה, שהחליט יום אחד להתקומם כנגד השלטון המרכזי ששלט במדינה ועשה שמות ביערות העד.

נטלו בני השבת את קשתותיהם בידיהם, טבלו את חיציהם המחודדים ברעל שהפיקו מבעלי חיים אקזוטיים, ויצאו למלחמה עיקשת כנגד חיילי הצבא המקומי ששרצו בג'ונגל וזרעו בו הרס. לאחר קרבות ממושכים וגילויי גבורה, הצליחו המורדים להניס את חיילי השלטון לשחרר את היער ומיהרו להכריז על כינון משטר עצמאי ברחבי הג'ונגל.

האינדיאנים המאושרים יצאו בהמוניהם שיכורי ניצחון לרחובות. הם עטו על ראשם זרי נוצות צבעוניים, צבעו את לחייהם. ופצחו בריקודי סמבה סוערים כדי לחגוג את ניצחונם.

לאחר שבוע רצוף של ריקודי סמבה ברחובות, הבין המושל החדש, מנהיג המהפכה, כי אם תמשכנה חגיגות הניצחון ברחובות, ואנשים לא יתחילו לעבוד, מהר מאוד תקרוס המדינה העצמאית החדשה והשלטון החדש לא יוכל לשרוד.

עמד המנהיג האינדיאני מול אלפי נאמניו הצוהלים והחוגגים וחשב כיצד אוכל לשכנע אלפי אינדיאנים עליזים ושכורי ניצחון שהגיע הזמן להפסיק לרקוד ושצריך לצאת לעבודה?

עלה בליבו של המנהיג רעיון. הוא עלה על בימה גבוהה במרכז היער כשכולם מסתופפים סביבו ונופף בידיו למעריצים. הם השתתקו והמנהיג הצמיד את ידיו לצדי פיו וצעק בגרון ניחר 'פיניטו לה סמבה, ויוה אל טראבחו' (די לסמבה, תחי העבודה).

ההמון המשולהב שהעריץ כל מילה היוצאת מפי המנהיג, חזר אחריו בהתלהבות 'פיניטו לה סמבה, ויוה אל טראבחו'. המנהיג שב על הקריאה והם אחריו וכך פעם ועוד פעם, הקריאה הפכה להיות קצבית יותר ויותר עד שזו נכנסה לקצב הסמבה, והאינדיאנים שיכורי הניצחון המשיכו לשיר ולרקוד ולרקוד ולרקוד…

ועד היום הזה רוקדים שם האינדיאנים ברחובות, מאופרים ועטויי נוצות, כשהם שרים בקצב אחיד "פיניטו לה סמבה, וויוה אל טראבחו".

2.

נזכרתי במשל הזה בליל שבת האחרון כשישבנו בהתוועדות מיוחדת בבית חב"ד לכבוד שבת בראשית. דיברנו כולנו על המיוחדות של שבת בראשית, על סגולתה של השבת והשפעתה על השנה כולה.

זהו. אחרי החגים הגיע. כמעט חודש שלם התחטאנו ושבנו והתקדשנו, שאבנו שמחה ורוח הקודש בדליים וחביות. בין אם היינו עם הרבי ב- 770, נמחצנו במכבסה למטה, או קיבלנו מכות מהצרפתים על הפירמידה, או שהיינו עם הרבי בבית כנסת קטן אי שם, צורחים בגרון ניחר 'אשורר שירה' ו'תורת ה' תמימה' מנסים קצת להחיות את מנין הקשישים בגיל ו/או ברוח. ואפילו אם סתם נשארנו ב'חור' שלנו, ורקדנו עד כלות בשמחת בית השואבה ברחבת בית הכנסת חב"ד, כשאנו מאושרים על שזכינו להשלים שניים או שלשה רבעי או חצאי כרטיסים למתבגרים שלנו שייצגו אותנו בתשרי.

כך או כך החודש השביעי המשובע והמשביע הגיע לקיצו ואט אט אנו זוחלים מתוכו החוצה אל מר-חשון, מנסים להתרגל לשאון ולשגרה של אחרי החגים. ברוכים הבאים לחורף הבריא והנעים. עכשיו הגיע הזמן לפרוק את החבילות.

באחד מקטעי השיחות שפורסמו לאחרונה על ידי 'לראות את מלכנו', הרבי אומר שלמרות שכשאדם טובל במקווה, הרי הוא מתקדש משום שיש שם ארבעים סאה של מים טהורים, זה לא אומר שהוא צריך להישאר ולהיתקע במים. עם כל הכבוד לקדושה של המקווה, הוא צריך לצאת משם, ללבוש טלית קטן, אומר הרבי, להיכנס לבית הכנסת ולהניח תפילין.

להישאר רק עם החוויות המתוקות של תשרי, עם התמונות מ-770, עם הקניות והמזכרות מקינגסטון. זה כמו להיתקע במקווה ולא לצאת, לרקוד 'פיניטו לה סמבה' לעולם ועד.

3.

באותה התוועדות בשבת האחרונה קם אחד המקורבים ואמר 'כבוד הרב, תמיד אתם אומרים שזה הזמן הכי מסוגל. בראש השנה אמרתם זה הכי חשוב משפיע על כל השנה, ביום כיפור אמרתם, אחר כך הושענא רבא אמרתם זה הכי חשוב, אחר כך שמחת תורה, ועכשיו שבת בראשית. מתי זה נגמר?

אז זהו שזה נגמר. מצד שני זה אף פעם לא נגמר. כי כשמסתיימים הריקודים מתחילה העבודה. והעבודה היא לדאוג שמה שהיה בתשרי לא ישאר בתשרי, אלא יעבור לחשוון וכסלו וטבת ושבט והלאה.

שבת פרשת נח היא הצינור שבתחתית המשפך. היא השבת הראשונה של השגרה. של העבודה העצמית היומיומית. אין לה כינוי מיוחד, אין עליה סגולות או פתגמים. עכשיו נראה אותנו קמים לחסידות מוקדם בבוקר, סתם כך, בלי הבטחה שכך יהיה כל השנה.

פיניטו לה תשרי ויווה אל טראבחו.

לתגובות: shneorc@gmail.com