רבי יוחנן, אספסיינוס ויעקב אבינו

בין החומות, עומד רבן יוחנן בן זכאי בראש השדרה המרכזית של יהודי ירושלים ובתוכם חכמי ישראל שמתנגדים נחרצות למרד הגדול ברומאים ורואים בפיוס את הדרך היחידה להינצל מטבח המוני וחורבן ירושלים ובית המקדש, לעומתו ניצב אחיינו אבא סיקרא בראש קבוצת הסיקריקים האלימה שלא בוחלת בכל דרך לאלץ את יהודי ירושלים לצאת למלחמה ברומאים.

באיזשהו שלב, נפגשים רבן יוחנן בן זכאי ואחיינו שמתחיל להפנים שהצדק עם דודו הדגול ויחד הם מתכננים פגישה של ריב"ז עם אספסיינוס – מפקד הכוחות הרומיים בארץ ישראל.

בתום מבצע מורכב שכלל לא מעט תחבולות וסיכונים, מופיע רבי יוחנן בן זכאי בפני אספסיינוס ופותח בברכת 'שלום עליך מלך'. 'התחייבת מיתה פעמיים', מגיב אספסיינוס בכתב אישום, פסק וגזר דין מידי. "האחת משום שקראת לי מלך ואינני מלך. ושנית משום שאם מלך אני מדוע לא באת אלי עד עכשיו?"

על האישום הראשון עונה רבי יוחנן שאין ספק שהוא מלך. ויש לו גם טיעונים והוכחות: כתוב במפורש בנבואת ישעיהו "והלבנון באדיר יפול". אדיר הכוונה למלך שהרי כתוב "והיה אדירו ממנו",  והלבנון זה בית המקדש שכתוב "ההר הטוב הזה והלבנון".

לאישום השני, עונה רבי יוחנן בן זכאי תשובה טכנית וכנה לחלוטין – הבריונים לא נתנו לי לצאת. אולם בעוד את התשובה המיסטית הראשונה מקבל אספסיינוס בהבנה מוחלטת, הרי שדווקא את התשובה הטכנית הפשוטה הוא מתקשה להשלים ומקשה על ריב"ז בשאלה מטאפורית – האם חבית של דבש שנחש כרוך עליה, לא היו שוברים את החבית כדי להרוג את הנחש? כלומר, הייתם צריכים לשבור את החומה ולהרוג את הבריונים.

לשאלה הזו יש תשובה פשוטה. ממתי שוברים חבית דבש כדי להרוג נחש? לוקחים מקל ארוך שבסופו צבת, לוכדים את הנחש, ומצילים את הדבש. זה מה שכל בר דעת עושה. וזה מה שעשה רבי יוחנן, הוא הצליח להערים על הנחשים ולהגיע אליו מבלי לשבור את החבית. אבל ריב"ז שותק. הוא לא עונה לאספסיינוס גם כשהוא מתעקש ושואל אותו בפעם השניה.

על זה דורש רב יוסף את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל".

2.

עכשיו ברשותכם, בואו נעשה רגע פאוז על התמונה וננסה לנתח מה הולך כאן. רבי יוחנן לא נמצא בשיעור כללי בישיבה מוקף בתלמידיו או בדרשת ליל שבת שבה הוא יכול להשתעשע בווארטים, פרפראות ודרשות חז"ל על פסוקים.

הוא עומד בפני אספסיינוס, כנציגם של כל תושבי ירושלים, אחרי שהצליח להימלט משם במבצע מורכב ובעור שיניו, מצויד ברשימת דרישות שעבורן הוא זקוק כרגע לחסדיו. הוא עומד בפני מפקד הכוחות שבכל רגע יכול להורות בקריצת עין על ביצוע גזר הדין. זה ממש לא הזמן והמקום לווארטים ודברי מליצה. ורבי יוחנן, תוך סיכון ממשי מתעקש לפתוח את השיחה ב'שלום עליך מלך'. למה? על סמך מה? על סמך דרשה שיש לו על פסוק מנבואת ישעיה. אפילו לא פסוק מפורש, מאמר חז"ל, שיחה על הפסוק. ורבי יוחנן לא מתבלבל מול אספסיינוס, הוא יכל לגלג עיניים ולומר לו כך ראיתי בנבואה, או כך גילו לי משמיים.

אבל לא. רבי יוחנן שולף את הליקוטי שיחות ומסביר את השיחה במילים פשוטות לאספסיינוס כאילו זה הדבר הכי טבעי, כאילו יש לו ביד טיעון משפטי מוחץ ומדעי, בלתי ניתן לערעור. זה הרי ברור, כתוב והלבנון באדיר יפול, לבנון זה בית המקדש, אדיר זה מלך, אז אתה מלך. מה יותר פשוט מזה כדי לשכנע את המצביא הרומאי לוותר על ביצוע גזר הדין.

3.

אבל מה שהכי מדהים בסיפור, הוא שדווקא את הטיעון הזה, שנאמר בפשטות ובביטחון, מקבל המפקד הרומאי בהבנה ובפשטות כאמת המוחלטת שאין בילתה. לעומת זאת, את ההסבר הפשוט, האמיתי והמתנצל משהו, הוא מנסה לסתור במשלים חכמולוגיים שהוא מגרד מתחת לאדמה.

כשחשבתי על זה, זה מיד הזכיר לי דרוש אחר של רבי יוחנן, שגם הוא היה מוקשה, והמענה של תלמידו רבי יצחק. "הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה [רבי נחמן] וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? אמר ליה [רבי יצחק] מקרא אני דורש שנאמר "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" מקיש הוא לזרעו. מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

מה איכפת לי אם חנטו, וספדו וקברו, יש כאן הרי היקש, כתוב אל תירא עבדי יעקב, ומיד אחר כך אל תחת ישראל. אז אם עם ישראל חי, גם יעקב אבינו לא מת.

לתגובות: shneorc@gmail.com