שניאור חביב, בית משיח
1.
זכינו והרב החסיד אליעזר ננס זצ"ל או ר' לייזר כפי שכינינו אותו, היה חלק מנוף ילדותנו המאושרת. אין ילד מתלמוד תורה תורת אמת בירושלים באותן שנים, שיכול לשכוח את דמותו השפופה והמגובנת, אפופת הילת המסתורין והגבורה, מטפסת באיטיות את הרמפה החדה העולה ממגרש החניה העליון של שיכון חב"ד לעבר רחוב אלקנה, או את עיניו הטובות והרכות שהורמו במאמץ על לעבר כל בר שיח, וכמו עמדו בסתירה לאגדות ולסיפורי הגבורה שלוחששו מאחורי גיבנתו על עוז רוחו וקשיחותו של האיש שלא נכנע.
בשנותיו האחרונות קרה שלא חש בטוב ולא היה יכול לצאת מביתו. וכך, בימים בהם חייב היה לעבור לפני התיבה, היה הרב בנימין זילברשטרום שתמיד סייע לר' לייזר, מארגן לו מנין של בחורי ישיבה בביתו שיוכל לעבור לפני התיבה ולומר קדיש.
שכשהתבגרנו ונעשינו לנערי בר מצוה נרגשים וחינניים, שמחנו כל אימת שנקראנו להשלים מנין אצל ר' לייזר. גם כי זה תמיד היה קצת על חשבון השיעור, וגם כי התרגשנו מאוד מההזדמנות להתקרב לדמות המיתולוגית ממנה שמרנו מרחק של יראת כבוד.
גולת הכותרת של התפילה בביתו של ר' לייזר, הייתה דווקא בסיומה. אחרי שהיה חולץ את התפילין באיטיות, הוא היה מתיישב על כיסא גדול שהיה צמוד לשולחן הקטן בירכתי החדר, מוציא כמה ביסקוויטים, מוזג כוסית משקה (במלעיל) כלשהו, ומפנק אותנו בסיפור, חולק אתנו פרק בתולדות חייו גדושי העוצמה ומסירות הנפש. היה זה בטרם ראו אור הספרים המספרים את סיפור חייו המרתק. והסיפורים על ר' לייזר עברו כאמור מפה לאוזן, מאב לבן ומרב לתלמיד. לא פלא שהקשבנו במתח, כמו עיתונאי שממתין להדלפה מרעישה ממקור בכיר וחסוי.
האמת, שבדרך כלל זה היה באידיש, וגם לא תמיד היה קל להבין אותו, אבל עצם המחזה של אגדה מהלכת המספרת במבטא רוסי אידישאי כבד, סיפור שמתחיל 'בתוף ריש פיי' הספיק לי כדי להקשיב מהופנט.
2.
הרבה מכוניות חלפו מאז ברחוב ירמיהו, לא מזמן התוועדתי עם חבר טוב בן כיתתי ומשום מה עלתה וצפה דמותו של ר' לייזר וסיפוריו – סיפורי חייו. והוא סיפר לי את אחד הסיפורים שסיפר בזמנו ר' לייזר.
היה זה כשהרבי הריי"צ עזב את רוסיה אחרי המאסר, על מנת שלא לשוב. ליוו את הרבי המוני חסידים שבאו להיפרד ממנו בתחנת הרכבת. קשה לתאר את התחושות ששררו אז. מחד הייתה תחושה של שמחה והקלה עבור הרבי ופמלייתו שיוצאים מהגהינום הרוסי, בדרך אל העולם החופשי, שם יוכל הרבי לעסוק בהרבצת התורה והפצת החסידות בלא הפרעה. מאידך, בדרך הטבע, עבור רבים מהחסידים היה סיכוי גבוה מאוד שזו הפעם האחרונה בחייהם שהם מתראים עם הרבי. הם גם ידעו שהתקשורת עם הרבי לא תהיה קלה ופשוטה כלל. המשטר הסובייטי ארב לכולם, חסידים נעלמו בזה אחר זה באישון ליל והמצב היה קשה מנשוא. חדווא תקיעא בליבאי מסטרא דא ובכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא.
המוני חסידים נדחקו על הרציף, כאשר עלה הרבי לרכבת, עלה אחריו ר' לייזר, שהיה בחור צעיר וזריז, כדי לקבל מהרבי את ברכתו טרם ייסע. הרבי נעצר על המדרגות, ופנה אל ר' לייזר ושאל אותו "אתה זוכר על מה דיברנו ביחידות הראשונה"? ר' לייזר השיב בהנהון לחיוב. "אם תקיים את מה שדיברנו, תזכה להגיע למקומך בארץ ישראל", בירך הרבי את ר' לייזר בברכה המיוחדת. להזכירכם שארץ ישראל הייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי.
ובכן, מה היה באותה יחידות? באותה יחידות ראשונה, סיפר ר' לייזר, הרבי אמר לו שעל מרדכי היהודי נאמר 'לא יכרע ולא ישתחווה', אבל מתי נאמר 'וימלא המן חימה'? רק אחרי שהוא ראה ש'לא קם ולא זע ממנו'. הרבי דיבר איתו אז על האתגרים העומדים בפני החסידים ואמר לו, שהדרך היחידה להתמודד מול האיום הקומוניסטי האכזרי הוא הנהגה באופן של 'לא קם ולא זע'.
3.
ההנהגה הזו, של 'לא קם ולא זע', היה אולי המאפיין הבולט ביותר במלחמתו של הרבי להפצת היהדות בברית המועצות. החל מסירובו הפרנציפי לדבר רוסית עם חוקרי הדתות, ששלפו את האקדח שלא הפחיד את מי שיש לו שני עולמות ואלוקים אחד וכלה בסירובו של הרבי לסמוך על ההיתר של נסיעה ברכבת בשבת גם במחיר של ביטול החנינה והחזרת גזר דין מוות.
מאז עברנו את י"ב וי"ג תמוז, ואפילו את תשנ"א וקריסת ברית המועצות והגוש הקומוניסטי, אבל המסר והשיטה של 'לא קם ולא זע' רלוונטיים מתמיד ובכל התחומים בחיים. הדרך הטובה ביותר להתמודד מול המים רבים והעולם הזה על שלל איומיו המפחידים, הוא פשוט לא להתייחס אליהם. להתעלם. שריר לא זע, עפעף לא נד.
4.
וזה גם המסר של ג' תמוז. לא רק תרפ"ז, אלא גם של תשנ"ד. אפשר להילחם בהעלם והסתר, לזעוק שאסור בשום אופן לכרוע ולהשתחוות, להפגין נגדו, לריב, להתווכח עד כלות, להתכתש ולהתעמת. אבל המסר של הרבי הוא 'לא קם ולא זע'. פשוט לא להחשיב אותו, להמשיך ישר כמו בני ישראל על שפת הים בדרך להר סיני. פשוט להמשיך בעבודה. בלי להתפעל ובלי להתבלבל, להביא את הגואל.
לתגובות: shneorc@gmail.com