לא לבכות סתם • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

א.

בהתוועדות של שבת בבוקר בבית חב"ד נאות אפקה בתל אביב, ישבנו השבוע קבוצה מצומצמת של מתפללים. כטוב ליבנו במזגן, בחמין ובמרלו של טפרברג, פתחנו בדברי תורה, ועד מהרה הגענו לשאלת הלקח האקטואלי מפרשת המרגלים.

טוב, זה לא היה קשה במיוחד. פרשת המרגלים ידועה כאחד האירועים המכוננים בתולדות עמנו והיא עמוסה בשלל מוסרי השכל לחיים הציבוריים, הלאומיים והאישיים. ממסרים שיסודותם בחסידות ובהררי קודש עד לווארטים ופרפראות של דרשנים ומגידים מחזירים בתשובה. אז כמובן שהיה שם את זה שהם רצו להתנתק מהגשמיות נגד רצון ה', ואת זה שהם נתנו את הפרשנות והמסקנות שלהם במקום שהם התבקשו רק לספק את מה שהם ראו ועוד כל מיני תובנות והארות חשובות.

ואז קם אחד החבר'ה ואמר שלדעתו, הדבר הכי גרוע בסיפור הזה היה דווקא התגובה של עם ישראל. אותו בכי וקיטור בו פצח העם. לאו דווקא בקטע של חוסר אמונה אלא בקטע של חוסר אנושיות, או חוסר טקט. כי כשמישהו מתאמץ להיטיב לך ועוד בחינם, אפילו אם לכאורה נראה שמשהו מסתבך, אתה לא מתחיל מיד לקטר ולומר לו חבל שבכלל הלכנו איתך…

הרעיון הפשוט הזה של 'לא לבכות סתם' – תפס אותי. ועזבו לרגע את טרנד ה'כמה רע פה' שעולה כאן לסדר היום במחזוריות כמעט קבועה באדיבות התקשורת הישראלית. אם זה מסיבות אידיאולוגיות ואם מדאגה כנה לאזרחי ישראל המתקשים לגמור את החודש. בואו נסתכל רגע על החיים האישיים והסביבה הקרובה שלנו.

האמת, שהנרגנות והנטייה להלין על מר גורלנו קבל עם ועולם עתיקים אולי כימי האנושות. מאז ועד היום ישנם כאלו שנהנים לתת פומבי לצרותיהם ולשתף בהן את הסביבה. נסו להיזכר כמה פעמים הפכו שיחות סלון פשוטות או סתם שיחת רעים לתחרות סמויה של 'מי סובל יותר'.

את הסיבות הפסיכולוגיות לכך, נשאיר למומחים למדעי ההתנהגות. אולם הפרדוקס המדהים בתופעת הקבילות הוא, שלרוב אין קשר אמיתי בין המציאות לכמות התלונות. אדרבה, לעיתים קרובות נדמה כי מדד ההתלוננות עובד בהיגיון הפוך וככל שהאפשרויות גדלות יותר, כך גוברות הטרוניות.

ב.

בחטא המרגלים, עם ישראל נענש על נרגנות ובכיה לחינם. שנה וקצת לאחר שחוו בני ישראל את ההתגלות האלוקית ביציאת מצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה, ופחות משנה לאחר שמשה 'הכריח' את ה' לסלוח לעמו על חטא העגל – הם שוב מתלוננים, מתאוננים ובוכים עד שאפילו משה רבינו, סנגורן הבלתי נלאה של ישראל, מתקשה להגן עליהם בחטא המרגלים. כפיות הטובה הייתה כה בוטה שהוא לא הצליח למצוא לה שום הבנה.

והתוצאה הייתה טראגית. ה' לא העניש את עם ישראל, אלא פשוט קיים את מה שהם אמרו. מי שחתום על המשפט "לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו" – זה עם ישראל. בורא עולם בסך הכל פשוט הגשים את משאלותיהם והפך את הבכי למוצדק.

פרשת המרגלים היא כה חמורה, משום שבהרגל לרטון טמונה לא רק מידה של כפיות טובה, אלא גם כפירה מסוימת בבורא עולם. האמונה שבורא עולם הוא תכלית הטוב, היא מיסודות היהדות, וכאשר אנו מגיבים בסדרה של תלונות ברגע שדברים לא מסתדרים כפי רצוננו או תקוותינו, הרי שיש בכך משום ערעור של האמונה בה'.

אצל ילדים אפשר לראות את זה הרבה. אתה משקיע במבצע, בפרס מיוחד, או סתם מפנק במשהו כדי להוכיח להם ולעצמך את אהבתך, ובתגובה אתה מקבל "זה לא שווה", "זה סתם דפוק" "חבל שבאנו / שיצאנו" וכאלה. כשזה קורה אצל ילדים, אתה עוד יכול לייחס את זה לקטנות המוחין או סתם לחוסר טקט, אבל כמה פעמים אנחנו נופלים בזה? לא רק כלפי הבעל, האישה או השוויגער, אלא כלפי ה' בורא עולם וטוב ליבו.

ג.

אז אמנם את פרשת שלח קראנו בשבוע שעבר, ובמושגים של עיתונות זה כבר אייטיז, אבל הלקח תמיד הכי אקטואלי. אנחנו מוקפים בכל טוב מידו המלאה של ה'. "איזהו עשיר השמח בחלקו" זה לא סתם סלוגן או קטע ממשנה. כי העושר והאושר האמיתיים, הם רק תוצאה של נקודת המבט שלנו על החיים.

כולנו חווים רגעי משבר וצער לצד רגעי שמחה ואושר, במינונים שונים. אין זה אומר כי אסור להתאבל או לזעוק את כאבינו כשצריך, אולם בסופו של יום הכל שאלה של התמקדות. כאשר אדם ממוקד כל העת ברגעים הכואבים של החיים, הוא רואה בחייו ערימה של קשיים ואסונות. לעומת זאת, כאשר אדם מתמקד בחלקים השמחים, הוא מבחין בכך שלמרות הכל, חייו מלאים בנקודות אור ושמחה.

מידי פעם עולים לכותרות אנשים ונשים שהחיים 'התאכזרו' אליהם. כאלו שחוו אובדן נורא או אסונות כבדים ובחרו לאסוף את השברים ולהסתער על החיים מתוך התמקדות בטוב שבהם. האנשים הללו הם אלו שחיים את 'החיים הטובים' באמת ומהווים השראה למליוני בני אדם בעולם.

בגאולה השלמה נאמר 'אודך ה' כי אנפת בי'. נודה לה' על כל צרות הגלות. בינתיים, בואו נסגל לעצמינו חיים גאולתיים. נחשוב חיובי, נתמקד בחלקים השמחים של החיים ונודה לה' על מליוני מתנות קטנות מהן צרופים חיינו.

לתגובות: shneorc@gmail.com