מכתב מרגש: אבא, אל תשכח את הנקודה…

במלאות שנה לפטירתו של הרב בועז לרנר, כותב אחד מבניו מכתב פתוח ומרגש לאביו ע"ה, ואנו מפרסמים אותו כלשונו:

לכתוב אליך עכשיו, אחרי שנה, מרגיש לי משום מה הרבה יותר נוח. אולי בגלל שהתחושה יותר קרובה? אולי בגלל שרק עכשיו נופלים לי אסימונים? אין לדעת.

אתחיל מההתחלה.

זוכר את זה? לפני שנה בדיוק. איזה שבוע הזוי זה היה. 'שבוע מסוג אחר' הייתי אומר. כל העולם ואשתו היו פה. טף ונשים, חברים וזקנים. סיפרו עליך כל מיני סיפורים מעניינים, חלקם כבר שמעתי בעבר, אבל בטח לא מאותה זווית מרגשת כמו שהיושב מולי מספר. הכי כיף היה לשבת עם ה'מקורבים' שלך משיעורי התניא והחברים שלך מטייסת 108 במלחמת יום כיפור. למה זה היה כיף? להספדים ולבכיות שהיו ברקע לא כ"כ הקשבתי. לא בגלל שזה לא עניין אותי, פשוט עדיין לא הייתי מסוגל לשמוע עליך משהו בלשון 'עבר'. והם, טייסי הקרב האלה, משל לא ידעו כלל שאתה כבר נח אי שם עמוק בעולם שכולו טוב. אורח שהיה נכנס לרגע ורואה את חובשי הג'ינס והטריקו לא היה מבחין בניצוץ האמונה שהאיר להם בעיניים, ניצוץ שרק חיזק את הידיעה הברורה שהשארת פה 'חותמת'.

הסתיימה השבעה. חזרנו לשגרה. טוב, תכל'ס זה היה קצת קשה, אבל עזוב, לא בא לי לדבר על זה. זו לא הנקודה.

'הנקודה'.

אני כותב פה 'הנקודה' וחוזר בין רגע עשר שנים אחורה, לדקותיים הקבועות איתך מידי לילה – 'הסיפור שלפני השינה'. היית מספר לי את אותו הסיפור לילה אחר לילה ואני הייתי מרותק כאילו שומע זאת בפעם הראשונה: "ר' מענדל פוטרפאס, ישב בכלא ברוסיה על הפצת חסידות. מבין הפושעים שישבו איתו באותו תא, היה אחד שניחן בכישרון מיוחד. לדבריו, הוא יכול למתוח חוט דק מעץ לעץ, וללכת בקלילות לאורכו, מתחילתו ועד סופו. 'כשנצא מהכלא, אני רוצה לראות אותך מבצע את זה', אמר לו ר' מענדל, שלא האמין למשמע אזניו, והלה השיב 'בוודאי, בשמחה'. יום השחרור לא רחק, והחבר'ה מהתא נפגשו ע"מ לצפות יחד בפעלול המרהיב. האיש לא התמהמה יתר. מתח את החוט, עלה על הקצה הראשון, וצעד בבטחה עד לקצה השני. 'איך אתה עושה את זה? מה הסוד שלך?' שאל אותו ר' מענדל בחוסר איפוק, 'תקשיב', אמר הלה, 'מהרגע הראשון שאני עולה על החוט, אני לא מביט לא ימינה ולא שמאלה, לא למעלה ולא למטה, פשוט מיישר מבטי לכיוון אחד: הנקודה, המטרה. לאורך כל המסלול אני לא מסיר את עיניי לרגע מהנקודה הסופית אליה אני צריך להגיע'.

בשלב הזה הייתי שומע את קולך כשאני כבר חצי רדום. "ר' מענדל סיים את הסיפור ואמר לי, בועז, אל תשכח את הנקודה!" העיניים שלי כבר עצומות אבל המשפט ממשיך להדהד לי במוח. "בועז. אל. תשכח. את הנקודה" – – –

קשה קצת להגדיר את זה במילים, אבל כל החיים פשוט חינכת אותנו על הבסיס והעיקרון הזה: לא לשכוח את הנקודה. מה הנקודה? הנקודה היא שאנחנו יהודים מאושרים, בנים של הקב"ה, שרוצים לבצע בשמחה את כל מה שהוא דורש מאיתנו. הכל דבש, הכל כיף, הכל יכול להיראות נוצץ ומבריק חוצה, אבל אם הנקודה חסרה פנימה – שום דבר לא שווה. הכוח לעבור כל מאורע או סיטואציה מכל סוג שרק תהיה, מגיע מאותה 'אחיזה בנקודה'. אם לא נהיה חדורים בנקודה הזו, שום דבר לא יחזיק מעמד באמת.

רק עכשיו נפל לי האסימון. לא חכמה להיות 'מסכן', לא חכמה להרים ידיים, להגיד נואש. לא, ממש לא. החכמה זה לדעת מ"אין באת ולאן אתה הולך", או במילים שלך – לא לשכוח את הנקודה.

– –

ובנימה אישית, אבא,

אל תשכח את הנקודה.

יש מצב שנחמד שם למעלה, אבל אנחנו רוצים לראות אותך. כאן, למטה, בעיניים גשמיות. חלאס! לאנשים פה נמאס. הגלות הזו גדולה עלינו טו מאצ'. הגיע הזמן לסיים עם זה. כמה זמן זה יכול להימשך? כמה עוד אפשר לסבול? מה לא עשינו? למה זה מגיע לנו?

נו ברור, כל עוד הגאולה לא מגיעה בפועל – נמשיך לפעול ללא לאות ולא ננוח פה לרגע, אבל פליז, תעשה שם איזו תזוזה.

מתגעגע.