תמצית הטמטום הישראלי • אחרון חביב

השבוע קיבלנו תמצית מזוקקת או יותר נכון מזופתת של הטמטום הישראלי. פרשת הלוחם הגיבור מחברון שירה במחבל נקלה גררה פסטיבל אישום וגינוי על ידי פוליטיקאים מטורללים ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון שמיהרו לשמש כסולנים בלהקת יפי הנפש, וביכו בדמעות תנין את מותו של המחבל הארור.

זו תמצית הטמטום, מפני שבמקום להעניק אות גבורה לחייל שגילה יוזמה ואחריות בלתי רגילה והשתדל להיות איש במקום שאיש לא היה מוכן לקחת על עצמו את התואר הזה; במקום לקלס את אומץ הלב של הצדיק ששם קץ לחייו הבזויים של החלאה השפלה שבאה לרצוח יהודים, לפצוע נפשית ולהרוס את חייהם של משפחות שלמות, ולהותיר יתומים, אלמנות והורים שכולים ורצוצים נפשית – מוצא את עצמו החייל מאחורי סורג ובריח, מובל אל בית המשפט כאחרון הפושעים אזוק ומושפל.

זה טמטום, משום שבמקום לדון בקידומו של החייל, מנהלים וויכוחי סרק אין סופיים בשאלה הקריטית האם שרץ הביבים הזיז את ידו המגואלת או לא, האם מצמץ בעין ימין או בעין שמאל. במקום להעביר מסר למחבלים ימח שמם שמי שיעז לחשוב על רצח יהודי יחוסל בהזדמנות הראשונה, המסר החד–משמעי שמועבר למחבלים צמאי הדם הוא שדמם של יהודים הפקר.

אדרבה, מחבל יקר מחבל חביב, אנו משדרים לחיות האדם, אנחנו מבטיחים שנעשה כל מאמץ להשאיר אותך בחיים, ואם חלילה וחס תפצע בעת שננסה בעדינות לנטרל אותך, אז מיד נטפל בך בדיוק כפי שנטפל בכובש האכזר שנעצת סכין בליבו באקט של מחאה על הכיבוש המתמשך. אחר כך כמובן תועבר לבית רפואה ישראלי שם יטפלו בך מיטב רופאינו על חשבוננו כמובן, ואחרי שנוודא שהחלמת ואתה מספיק בריא וחזק, תצטרף לחבריך החוגגים במועדון הכלא הישראלי שם תקבל ארוחות חינם, ביקורים וכמובן לימודים ותואר על חשבוננו כפיצוי על הכיבוש והדיכוי המתמשך שלא הותיר לך ברירה ואילץ אותך להביע את מחאתך בדרך קשה.

"כמו לוויתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על החוף שוב ושוב ורוצים להתאבד" אמר פעם פוליטיקאי בכיר באחד מנאומיו המפורסמים. וזו התחושה החזקה ששוררת כאן, טרוף מערכות ומציאות הזויה של איבוד כיוון מוחלט.

איבוד הכיוון נובע מטשטוש הגבולות בין המטרה והאמצעים. אין ספק שצבא חייב להתנהל על פי פקודות ונהלים ברורים. אחרת יהיה כאן תוהו ובוהו. לא יכול להיות מצב שכל אחד יתקוף, יאכוף ויעשה ככל העולה על רוחו בכלים שנתנו לו.

אולם צריך לזכור שהפקודות והנהלים הם רק אמצעי ולא מטרה. המטרה היא הרבה יותר גדולה ורחבה והיא אמורה להיות שמירה על חייהם של עם ישראל בארץ ישראל. אבל ברגע שהגבולות מטשטשים, כשהפקודות, הנהלים והמסגרות מקבלות קדושה בפני עצמן, כשכבר אין הבדל בין המטרה לאמצעי, אזי הנשק יכול בקלות להיות מופנה לכיוון ההפוך. זה מה שיכול להוביל למצבים של גיבור ישראל שמובל בשלשלאות לבית הסוהר.

לכן חשוב תמיד לזכור את המטרה. זה לא אומר שבפעילות השוטפת צריך תמיד לשנן את מטרת העל, אז אולי כדאי דווקא לחדד ולשנן את הנהלים. אבל ברגע של מבחן, ברגע שיש סתירה לכאורה בין נהלים לבין המטרה, אז צריך לזכור שהמטרה מעל לכל. משום שאם זוכרים שנהלים נועדו רק כדי לשרת את המטרה ולהגיע אליה בדרך הטובה ביותר, הרי לא ייתכן שהם יהוו סתירה אליה.

גם בתורה, שחוקיה יוצרים חיים ולא נוצרו מהחיים כדרך חוקי בשר ודם, יש מושג של 'עת לעשות לה' – הפרו תורתך'. וחכמים השתמשו בזה כשהיה צריך. הרעיון של עת לעשות לה' אומר, שה' אומנם נתן נהלים ופקודות, אבל יחד עם זאת, יש לכל זה מטרה. והנהלים הם האמצעי להגיע למטרה והם לא יכולים להפריע או לעבוד נגד המטרה העליונה.

פרשת החייל האומלל מלמדת אותנו. שכאשר המסגרת הופכת להיות מטרה קדושה בפני עצמה, לעיתים אנחנו מגלים שלא רק שהיא כבר לא משרתת את המטרה, אלא מתחילה להתחרות בה ובמצבים קיצוניים אפילו להלחם בה.

וזה דבר שראוי לזכור כל הזמן. המסגרות הן חשובות הכרחיות וחיוניות לתפקוד שוטף ויעיל. אבל אסור לנו לשכוח שהן רק אמצעי ולא מטרה. בדיוק כמו קליפה של פרי שהיא חשובה וחיונית לשמירתו של הפרי, ויש לנהוג בה אפילו כבוד בפירות של קדושת שביעית, אבל צריך לזכור שעם כל הכבוד מדובר רק בקליפה. כמו שאין שום דבר יפה בלתלות על הקיר מסגרת ריקה גם כשהיא עבה ומרשימה עשויה זהב ומשובצת יהלומים.

לתגובות: shneorc@gmail.com