לקראת חזרה לשגרה – מאמר חובה לכל איש חינוך

הרב שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

שישה שבועות של דריכות. שעות שינה אחרות. ריצה, מתח, חדשות, חוסר ודאות.

ואז פתאום – בוקר. בית ספר. עבודה. שגרה.

כאילו לא קרה כלום. אבל הגוף זוכר. והנפש עוד שם.

ולכן, לפני שרצים קדימה, צריך להבין משהו חשוב: אנחנו לא באמת חוזרים לשגרה. אנחנו לומדים לעבור אליה מחדש. אז כמה נקודות שחשוב להחזיק עכשיו יחד

לא למהר "להיות בסדר", לתת לדברים לשקוע. לא לדחוף את עצמנו או את הילדים לתפקוד מלא מהר מדי. הנפש צריכה זמן לעכל, לא פקודה להתיישר.

לדבר על המעבר, לא רק "מה היה", אלא "מה קורה לי עכשיו".

לפעמים עצם השאלה פותחת משהו שהיה תקוע.

לבנות שגרה רכה, לו"ז נותן יציבות, אבל לא חייבים לחזור ל-100% ביום אחד. אפשר להתחיל חלקי, בהדרגה, עם נשימה.

לצפות לנפילה – ולא להיבהל ממנה עייפות, עצב, עצבנות, ריקנות. דווקא עכשיו, כשהכל נגמר. זה לא אומר שמשהו לא בסדר. זה אומר שהגוף מתחיל לשחרר.

לשים לב לשקט שמטעה, יש ילדים שיחזרו "כאילו כלום".

לא משתפים, לא מתלוננים. זה לא תמיד סימן שהכל עבר. לפעמים זה פשוט עוד לא קיבל מקום.

לתת מקום לגוף, לא רק למילים תנועה, משחק, הליכה. הגוף היה מכווץ שבועות. אם הוא לא יפרוק דרך תנועה – זה יצא בהתנהגות.

לא רק לחזור לשגרה – לבחור אותה מחדש. הייתה כאן עצירה.

יש הזדמנות לשאול: מה אני רוצה להחזיר כמו שהיה, ומה לא? לא הכל חייב לחזור אוטומטית.

חיבור לפני תפקוד, לפני לימודים, לפני משימות. קשר. מבט. שיחה.

בלי זה – התפקוד ייראה טוב מבחוץ, אבל יהיה ריק מבפנים.

ולנו כהורים וכמחנכים, לתת לילדים קודם כל: חברים, תנועה, שינה. זה לא "בזבוז זמן" – זה הבסיס שלהם לחזור לעצמם.

החומר הלימודי? הם ישלימו. הנפש? היא לא משלימה בלחץ.

נקודה למחשבה: לא חוזרים לשגרה כדי לשכוח את מה שהיה, חוזרים לשגרה כדי לעבד אותו נכון.