נתינה שאינה לשם קבלה: מודל עמוק יותר של נתינה בנישואין

אהרן שמידט, מאמן זוגי ואישי

שאלה: 

אני עושה הרבה בבית – מנקה, שוטף כלים, מכבס, מטפל בילדים – אבל אשתי לעיתים רחוקות אומרת תודה או מכירה במה שאני עושה. זה גורם לי לא לרצות לעזור יותר. מה עליי לעשות?

תשובה: 

המפתח הוא להבין מדוע אתה נותן מלכתחילה. האם אתה עושה את הדברים הללו כדי לקבל הכרה והערכה? או שאתה עושה אותם משום שהם טובים לנישואין שלך ולמשפחה שלך?

הדבר קשור למושג של שכר ועונש. הרבי הרש״ב, הרבי החמישי של חב״ד, מלמד שעבודת ה׳ מתוך רצון לקבל שכר או להימנע מעונש מייצגת רמה נמוכה יותר של עבודת ה׳. אמנם זה מדרבן אותנו לעשות את הדבר הנכון, אך אנו ממוקדים מאוד בעצמנו—בחיפוש אחר שכר או בהימנעות מעונש—ולא בעבודת ה׳ לשמה.

אותו רעיון חל גם על נישואין. כאשר אתה מבצע מטלות בית מתוך ציפייה לתודה, במובן מסוים אתה עושה זאת עבור עצמך—עבור מה שתקבל. גישה זו יוצרת הפרדה ולא קרבה, משום שהיא מחזקת דינמיקה של “אני מולך” במקום לבנות את ה“אנחנו” שעליו הנישואין אמורים להתבסס.

הגישה הבריאה יותר היא נתינה לשם הנישואין ולמען בן/בת הזוג, מבלי להיות תלוי בהכרה או בהודיה. כאשר אתה משנה את נקודת המבט שלך, לא רק שתרגיש קרבה וחיבור עמוקים יותר עם בן/בת הזוג, אלא גם תחוש סיפוק גדול יותר בנתינה עצמה, משום שהיא לא תהיה קשורה לצורך בקבלה ובהכרה.

באופן אירוני, כאשר אתה מפסיק להזדקק ל“תודה”, ייתכן שבן/בת הזוג דווקא יהיו נוטים יותר להביע הערכה—אך גם אם לא, לא תזדקק לכך. תהיה חופשי מהתלות הזו.

באידיאל, במקום שני אנשים נפרדים שסופרים נקודות, המטרה היא צוות אחד מאוחד, שבו שני בני הזוג נותנים למען הנישואין עצמם. כך נוצר קשר שלם יותר, מאוחד יותר, ובסופו של דבר—נישואין מאושרים יותר.

אין פירוש הדבר שאנו רוצים לבטל את ההערכה (בן/בת זוג אכן צריכים להביע הערכה), אלא שאיננו רוצים להיות תלויים בה. גישה זו מסייעת ליצור סביבה שבה הרמוניה זוגית אמיתית יכולה לפרוח.

לתגובות:
aharonschmidt@gmail.com