יצאנו ממצרים, אבל האם באמת נפרדנו?

הרב שניאור זלמן שניאורסאהן, שליח הרבי ברובנא, אוקראינה, מאמן ומטפל בכיר בשיטת itt, מפתח מודל גשר להצלחה – לתקשורת בין־אישית בונה להורים וצוותי חינוך

פנה אלי אברך צעיר. הוא ביקש להבין למה בבית הוא מגיב בצורה שלא תואמת את מי שהוא רוצה להיות. ״אני לא מתכוון, אבל יוצא לי לענות בציניות – ואחר כך לא מפסיק להצטער״.

בתהליך שעשינו זיהינו שורש של פחד, שהתחיל כבר ביציאה מהבית לישיבה קטנה. שם לא היה תהליך פרידה מסודר. המעבר קרה – אבל בלי עיבוד.

ומאז נוספו עוד מעברים, עוד פרידות: ישיבה גדולה, נישואין, אחריות של בית. כל מעבר היה מרגש, אבל אף אחד מהם לא עצר לרגע של עיבוד.

כשהחיים מתקדמים כך, התגובות נוצרות מתוך שכבות שלא קיבלו עיבוד וסגירה.

כשהתחלנו לבנות תהליך פרידה ועיבוד נכון של כל אחת מהפרידות – הטון בבית השתנה. התגובות נרגעו, והשכינה שרתה בביתם.

בפרשת בשלח, אותה קראנו השבת, התורה מספרת על עם ישראל שיוצא ממצרים – אבל עדיין לא נפרד ממצרים.

על שפת הים, כשמאחוריהם המצרים, מתגלות ארבע כיתות שונות: כת אחת אומרת – ניפול לים, כת שנייה אומרת – נשוב למצרים, כת שלישית אומרת – נילחם כנגדן, וכת רביעית אומרת – נצווח כנגדן, נתפלל לה׳.

תגובות שונות, שנובעות כולן ממעבר גדול שלא סיים עיבוד. הם עדיין תקועים, כפי שהתורה מביאה בהמשך: ״מי ייתן… בשבתנו על סיר הבשר״ – הגעגוע לסיר הבשר.

ומשה רבנו עונה להם: ״התייצבו וראו את ישועת ה׳״, וכך ממשיך ועונה לכל אחת מהכיתות.

מסביר הרבי: הדעות השונות הן לפי שכל האדם, אבל כאן נדרש משהו אחר. ״דבר אל בני ישראל ויסעו״.

נדרש כאן להיפרד ממצרים ומההיגיון כפי שהיה במצרים, ולהיכנס למצב של ביטול להקב״ה, ומתוך כך להמשיך ולהתקדם "ויסעו" למתן תורה בחיות פנימית.

זה מצב חדש, והוא דורש צורת התנהלות אחרת.

ט״ו בשבט שחל השבוע עוזר לנו להבין תהליכים דומים: כדי שגרעין יתחדש ויצמח , הוא צריך לאבד את צורתו הראשונה – פשוט להירקב.

בלי זה – אין עץ חדש.

כך גם בפרידות.

כשאין תהליך ועיבוד בריא – יכול להיות השלכות בלימוד, בהסתגלות, במיומנויות חברתיות ובכישורי חיים.

בחור בישיבה שמתקשה – אפשר לבדוק האם משהו תקוע אצלו בתהליך המעבר מהבית, ואולי לפני.

הצוות ראוי שיבדוק מה מפריע לו, ולתת את המענה המתאים לאותו בחור.

אי אפשר לענות לבחור שתקוע ב״נשוב למצרים״ בכך שאומרים לו ״תתפלל״.

וגם לבחור שתקוע בהבנה שכלית שצריך ״לקפוץ לים״ לא יעזור לומר לו ״ואתם תחרישון״.

כאן צריך להיות משה בתפקיד של רועה נאמן.

להבחין איפה הוא תקוע, לתת מענה מדויק, ורק אחר כך לעזור לו לעבור את תהליך הביטול וההיפרדות שמביא חיות חדשה בלימוד התורה.

אם כאיש צוות אני עונה לתלמידים בשפה שחוזרת על עצמה – כדאי לבדוק האם אני עצמי תקוע בתהליך ישן שלא עובד כהלכה.

וכאן המקום גם להורים לבדוק שאנחנו מנהלים שיח, ולא מגיבים מתוך זיכרון של ״טוב לנו עבוד את מצרים״.

אפשר לבדוק האם דפוסי תקשורת – או חוסר תקשורת – מול צוותי חינוך ולא רק…יושבים על אירועי עבר שלא עובדו.

רוצים שינוי? תנסו. תפעלו. תצליחו – באחריות