יציאת מצרים: המתקת הכעס באמצעות דיבור רך

הרב אהרן שמידט

שאלה:

בעלי ואני נוטים שנינו לצעוק כשאנחנו מתעצבנים, וזה מרגיש כמו לשפוך דלק על האש—הוא צועק ואז אני צועקת, או שאני צועקת ואז הוא צועק. גם הילדים שלנו רבים וצועקים הרבה, ואני בטוחה שזה מושפע מאיתנו. שנינו גדלנו בבתים שבהם צעקות היו דבר שבשגרה, כך שככל הנראה אימצנו את הדפוס הזה. אף אחד מאיתנו לא אוהב את זה, ואפילו יוצא לנו לצחוק על זה לפעמים—אבל אנחנו פשוט לא מצליחים להשתנות. יש לכם עצה?

תשובה:

ישנו מושג קבלי האומר ש״נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן״—כלומר, קיים קשר עמוק בין המדרגות הגבוהות ביותר לבין הנמוכות ביותר.

המעשה נחשב למדרגה נמוכה ביחס למחשבה ולרגש. ואף על פי כן, מעשים ודיבור נכונים יכולים לחולל שינוי עמוק ומשמעותי במדרגות העליונות של התודעה והחיים הרגשיים שלנו.

בפרשיות התורה האחרונות אנו קוראים על שעבוד מצרים. על הפסוק בשמות (א, יג): ״ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך״—מסביר אדמו״ר הזקן שברובד הפנימי עבודה זו רומזת לבירור המידות, והוא אף מעניק הדרכה מעשית כיצד לעשות זאת.

העבודה במצרים דרשה מהיהודים מאמץ עצום – לא רק בגלל כובד העבודה, אלא גם בגלל סוג העבודה. מלאכה שהייתה בדרך כלל משוייכת לנשים ניתנה לגברים. אף שהעבודה הייתה קלה יותר מבחינה פיזית, המאמץ היה אינטנסיבי יותר, שכן הגברים נאלצו לשנות את טבעם ואת הרגליהם.

את המילה ״פרך״ ניתן לחלק ל־״פה רך״—דיבור רך. אדמו״ר הזקן מלמד שדיבור עדין ומרוכך ממעט את הכעס, לא רק אצל הזולת, אלא גם בתוכנו פנימה.

כאשר אנו מחליטים להתגבר על התגובה האוטומטית שלנו ולדבר ברוך גם בשעת כעס, אנו פועלים לזיכוך המדרגות העליונות שבנו—השכל והרגש. אכן, ״נעוץ תחילתן בסופן״.

שינוי הרגלים מושרשים הוא עבודה אמיתית, אך הוא אפשרי. כפי שמלמדת החסידות, אנו מזכירים את יציאת מצרים בכל יום, משום שהצמיחה היא תהליך מתמשך. כל יום הוא מתנה, המעניקה הזדמנות חדשה לצאת מדפוסים ישנים, לצאת מן המצרים הפרטיים שלנו, ולהתקדם אל מימוש הפוטנציאל הגבוה ביותר שלנו.

לתגובות: aharonschmidt@gmail.com