איש העסקים לא סמך על אשתו ואז כשנפל ראה מי בדיוק איתו

ישב אצלי יהודי יקר, וכך סיפר לי. אני ואשתי נשואים עשרים שנה. האהבה שלנו והמריבות שלנו היו עליות וירידות. האמת היא שמעולם לא האמנתי מספיק בתוך ליבי שאשתי אוהבת אותי באמת ושתהיה איתי בכל מצב. המריבות שהיו לנו, והמריבות שראיתי אצל ההורים שלי, גרמו לי תמיד לפקפק באהבה אמיתית, באהבה שאשתך תלך איתך עד הסוף, שגם אם תיפול וגם אם תישבר היא תהיה שם איתך. וכאן הוא התחיל בסיפורו.

אני אדם שיש לו כסף. יש לי עסקים בכל העולם. יש לי מבנים ואני משכיר אותם, וכך אני חי בהרחבה גדולה. כמובן שלאדם שיש לו כסף כמוני היו מסביבי הרבה חברים, חברים של עסקים, חברים של בילוי, חברים שהרגשתי שכל אחד יעשה בשביל השני הכול אם חלילה יקלע לצרה. השנים עברו, הגעתי לגיל ארבעים, ואז קיבלתי את הפתעת חיי. לא משבר גיל ארבעים אלא ריסוק גיל ארבעים.

השקעתי השקעה גדולה בחוץ לארץ. למרות שיש לי כסף הייתי צריך ללוות כסף מהבנק ולקחת כסף מחברים. האמנתי בתוך ליבי שהעסקה הזו תביא אותי להיות מיליונר. חשבתי לעצמי שלא רק שאנחנו לא נחסר ללחם אלא גם הילדים שלנו ואפילו בני בנינו, דורות רבים יחיו בשקט וברווח כלכלי. עשיתי את הכול כמו שאני יודע לעשות. כל דבר שאני עושה אני מברר אלף פעמים לפני. לקחתי סוללה של עורכי דין, בדקתי את העסקה שוב ושוב. למרות שאני מבין בעסקים טוב ואפילו טוב מאוד, אני אדם זהיר ויסודי וכל דבר אני בודק לעומק.

סגרתי את העסקה כשהייתי כולי מתרגש. אפילו סיפרתי לאשתי בהתרגשות על העסקה הענקית שקרתה והיא בירכה אותי שיצליח. אבל אז קרה משהו שטלטל את חיי. התברר שאני, החזק הגדול והגיבור, נפלתי לתרמית נוראית, וכל הכסף שהשקעתי נפל פשוט לטמיון. הלוואות מהבנקים, מחברים, מההורים שלי, הכול התרסק לי מול העיניים. מפנטזיה איך אני נהיה מיליונר נולדה פנטזיה חדשה, איך אני שורד.

לא יכולתי לצאת מהבית מרוב בושה וכלימה, והשאלה שהדהדה לי בראש בלי הפסקה הייתה מה אני אומר לבנקים, לחברים, להורים, איפה הכסף שלהם. ציפיתי שחבריי הטובים יעזרו לי ויעודדו אותי, אבל בסוף קיבלתי שתי שיחות טלפון בלבד. אחת שאלה איפה הכסף שלי, והשנייה אמרה אני מבין את הקושי שלך אבל אני מחתן את הבת שלי ואני חייב את הכסף. ופתאום כל החברים שלי נעלמו. כשהייתי חזק, עוצמתי ועשיר כולם היו שם, וכשנפלתי כולם נעלמו.

מצאתי את עצמי שוקע למקום חשוך מאוד, בלי כוח ובלי חשק, ימים ארוכים שבהם העולם בחוץ המשיך ואני פשוט נעצרתי.

ואז קרה דבר אחד ששינה הכול. פתאום מישהי אחת הייתה איתי. היא ישבה ליד המיטה שלי, עודדה אותי, תמכה בי והבטיחה לי שמה שצריך ייעשה. היא לא עזבה אותי אפילו לשנייה. וזו הייתה אשתי. אותה אישה שלפעמים הייתי רב איתה, כועס עליה ומעיר לה, ושוב אוהב אותה ושוב לא מאמין לה. פתאום היא הייתה שם כמו לביאה, חזקה, שומרת עליי, מחזקת אותי ולא נותנת שיפריעו לי בטלפונים. היא לקחה אותי לנסיעה לצפון לשבוע שלם רק כדי שאירגע.

ואז, בשקט, בלי נאומים ובלי דרמה, היא אמרה לי משפט שנחרט לי בלב.

היא הסתכלה עליי ואמרה לי, אני איתך. לא משנה מה יהיה. גם אם נצטרך לגור בחוץ לארץ, גם אם נצטרך למכור את הבית המפואר שלנו, גם אם נתחיל מחדש מאפס, אני איתך. תמיד.

וברגע ההוא הבנתי שלא מדובר רק באהבה, אלא בנאמנות. לא בהבטחה של ימים טובים, אלא בבחירה להישאר גם כשקשה.

והאמת היא שעיניי זלגו דמעות, כי ברגע הכי קשה בחיים שלי מי היה לצידי. לא חבר, לא אף אחד, רק אשתי. היא עמדה לצידי כמו חומה בצורה, שמרה עליי, לא האשימה אותי, לא שאלה מה עשית, לא תקפה אותי, רק חיזקה ועודדה. ישבתי ובכיתי ואמרתי לאשתי תודה שאת אשתי, תודה שאני מכיר אותך, איזו אישה מיוחדת יש לי.

אותו יהודי, ברוך השם, לאט לאט יצא מהנפילה הכלכלית הגדולה שלו, אבל את המוסר השכל הגדול של חייו הוא למד. מי איתך באמת ומי לא. וכאן מגיעה שאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו בכנות. כמה פעמים אנחנו בוחנים את בני הזוג שלנו ביום יום, בודקים אם הם מספיק מבינים, מספיק רגישים, מספיק איתנו, וכמה פעמים אנחנו באמת בוחנים את עצמנו, איך אנחנו נוכחים בקשר ואיך אנחנו עומדים ברגע המבחן.

יש אנשים שמחפשים זוגיות בלי חיכוכים, בלי ויכוחים ובלי קושי, אבל זוגיות שאין בה חיכוך אין בה עומק. רק במקומות שבהם כואב, ורק במקומות שבהם נדרש מאיתנו להישאר גם כשלא נוח, נבנה חיבור אמיתי. הרבה פעמים אנחנו מבלבלים בין חברות למשפחה. חברים מלווים אותנו בפרקים מסוימים של החיים, הם חשובים והם יקרים, אבל משפחה כותבת איתך את כל הספר, מהעמודים הראשונים ועד השורות הקטנות שבסוף.

ולפעמים צריך ליפול, לא כדי להישבר אלא כדי לגלות מי באמת מחזיק אותך כשאין לך במה להיאחז. ולפעמים התשובה יושבת לידך שנים, שותקת ומחכה, ואתה פשוט לא העזת להאמין בה באמת. אני מספר את הסיפור הזה לא כדי לומר שאין חברים טובים. יש, ויש חברים שנשארים נאמנים ועוזרים, אבל על פי רוב ולפי מחקרים האנשים שאם תיקלע לצרה באמת יעזרו לך אלו בני המשפחה, אשתך, הילדים, ההורים והאחים, המעגל הכי קרוב אליך.

נכון שיש גם סיפורים הפוכים, אבל אני מדבר על הכלל. והכוונה שלי ברורה, במי כדאי להשקיע את האמון שלנו ואת כוחות הגוף והנפש שלנו, בבני המשפחה הקרובים שלנו. גם המחקר מחזק את זה. ד"ר פוני דל בואה, שטיפלה בחולים סופניים, אספה עדויות מאנשים גוססים ומהצוותים הרפואיים, וזיהתה חרטות שחזרו על עצמן, ובראשן חרטה על קשרים משפחתיים ועל כך שלא הקדישו מספיק זמן למשפחה.

אני שומע הרבה סיפורים על מריבות בין זוגות ועל ניתוקים של שנים, אבל בסוף מי שבאמת נמצא איתכם ברגעים הקשים אלו בני הזוג שלכם ובני המשפחה שלכם. וכמובן אל תשכחו, השם שלא עוזב אף אדם באמת, לא ברגעים הגדולים ולא ברגעים הקטנים, נמצא איתנו תמיד, גם כשאנחנו לא מבינים, גם כשכואב, וגם כשנדמה שהכול נסגר עלינו.

אני מאחל לכם שתאהבו, שתשקיעו בבני המשפחה שלכם. הם הדבר הכי יקר שיש לכם, המתנה היקרה ביותר שקיבלתם בעולם הזה.

לתגובות: machon.rot@gmail.com