היהודי המבוגר שפחד מהמוות • מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל רגשי

לפני מספר חודשים פגשתי יהודי. זה לא הגיל הרגיל שבדרך כלל אנשים מגיעים לפגישה. זה יהודי מבוגר בגיל 75. הוא היה נראה יהודי ירא שמים אמיתי, עדין נפש. וכך הוא סיפר לי. אני נשוי באושר, יש לי ילדים, נכדים ואף נינים. אני ממש משתדל לעשות את רצון הבורא יתברך ואף משתוקק לכך, כוסף ורוצה.

אבל יש לי משהו אחד בחיים שממש קשה לי איתו. יש לי פחד אימים מהמוות שלי. אני יודע שזה טבעי שבגיל כזה אנשים מתחילים לפחד מסיום החיים שלהם, אבל אצלי הפחד יוצא מפרופורציה. אני ממש בחרדות מזה. ניסיתי להתחזק באמונה שהכל מהשם ואנחנו רק במעבר מעולם הזה לעולם אחר. ניסיתי להרגיע את עצמי שיש לי ילדים טובים, אבל החרדה היא כל כך גדולה עד שאפילו אני לוקח כדורים להרגעה מדי פעם. אבל אני רואה שזה אולי כמו פלסטר. אני מרגיש שזה ממש מפריע לי בחיים האלו, גם לחיות את החיים שיש לי כרגע שהבורא נתן לי. להיות בשמחה עם הנכדים שלי, לשמוח להיות עם אשתי. הפחד הזה משתק אותי. החרדה גורמת לי ללחץ בחזה חזק. אפילו הלכתי לפסיכיאטר, הביא לי כדורים אבל זה רק עזר חמישים אחוז.

הסתכלתי לתוך עיניו הקדושות של אותו יהודי יקר. דבר ראשון הבנתי אותו. חרדת מוות זה אחד מהחרדות הקשות, בפרט לאדם שלא מאמין בהישארות הנפש אחרי המוות. בעצם הפחד הוא שהוא לא יהיה קיים, ייעלם. האני שלו לא יהיה. ויש לזה עוד הסברים, וזה אחת החרדות הקשות שיש למי שסובל מזה.

דיברתי שיחה ארוכה עם אותו יהודי יקר. הרי הוא אדם מאמין, והוא יהודי שבאמת מבוקר ועד ליל עושה ומשתדל מאוד לעשות את רצון הבורא. לומד, מקיים מצוות, עושה חסד בנסתר עם אחרים. אין מושלם – אז ממה הוא מפחד?

חזרתי איתו קצת הרבה אחורה בשנים. שבעים שנה אחורה, כשהוא היה ילד קטן בגיל עשר. הוא סיפר לי שהוריו היו מאוד ביקורתיים כלפיו, לאו דווקא ברוחניות אלא על הכל. תמיד העירו לו שהוא לא בסדר, לא טוב. כל הזמן זה היה הקו – אתה לא בסדר. לאו דווקא במילים “אתה לא בסדר”, אלא לדוגמה אם עשיתי משהו טוב היו אומרים אולי היית עושה אחרת ועוד נושא שהם דיברו עליו. וזה בעיקר אבי. החינוך שלו היה מאלוקים של יראה, לא מאלוקים של אהבה. לא עד כמה השם אוהב אותך על כל דבר קטן שאתה עושה וכמה השם אוהב אותך.

כמו שכתוב בזוהר הקדוש: אילו היו יודעים בני האדם את גודל האהבה שאוהב הקדוש ברוך הוא לישראל – היו שואגים ככפירים לרדוף אחריו. בקיצור, הקו היה יראת העונש. יראה מאלוקים שעל כל דבר קטן שעושים נשפטים למעלה אחרי מאה ועשרים. שאין משחק בעולם האמת. משפטים כאלו — זה היה הסגנון שלו.

וכאן, בתוך כל זה, הרגשתי צורך להעמיק עוד רגע בילדות שלו. ילד בן עשר, שמסתובב בבית ומתפלל בלב רק לשמוע שהוא טוב. ילד שלא קיבל חיבוק, אלא הערות. ילד שמחפש אהבה, ומקבל פחד. זה לא ילד שגדל על “אהבת השם”. זה ילד שגדל על “אולי אתה לא מספיק”.

נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי בלב מחשבה עמוקה. לפעמים אדם מפחד מהמוות אבל בעצם הוא מפחד מהאבא הפנימי שדיבר אליו כל חייו. כי אם אדם גדל בתחושה שהוא לא מספיק טוב, שהוא תמיד לא בסדר, אז גם כשהוא נהיה סבא, ירא שמים, אדם מלא מצוות וחסד, בפנים הוא עדיין הילד הקטן שלא קיבל אף פעם משפט פשוט שאומר לו שהוא טוב. וכשאדם חי בתחושה שהוא לא טוב — הוא בטוח שגם אחרי מותו ישפטו אותו בחומרה. אבל הקב"ה לא דומה לאף אבא בשר ודם. הוא לא ביקורתי ולא שיפוטי ולא מחפש חסרונות. הוא אבא של רחמים. וכשנשמה עוזבת את העולם – היא לא נכנסת לחושך. היא נכנסת לאור.

והוספתי לו עוד דבר, כדי להרגיע את הלב שלו באמת. אמרתי לו: תדע לך, גם מה שאנחנו קוראים לו "עונש" – זה לא כמו שאנשים חושבים. זה לא נקמה, זה לא כעס, זה לא יד שמחכה להפיל את האדם. חז"ל אומרים שכל דין של מעלה הוא רחמים גמורים. גם כשאדם חטא – השם מחכה לו, מושיט יד, מבקש ממנו רק לפתוח פתח קטן של תשובה. וגם אם יש לאדם תיקון לעבור – זה תיקון של ניקוי, לא של השפלה. כל מה שהבורא עושה – זה כדי לרפא את הנשמה, לא כדי לפגוע בה.

הנביא אומר: "וחסד ה' מלאה הארץ". אפילו בדבר שנראה לאדם כעונש – בפנים מסתתרת אהבה. כי אבא אמיתי לא מעניש כדי לשבור, אלא כדי לרפא. וכל מי שחטא – אם רק ינשום מילה קטנה של תשובה – מיד מחזירים אותו לאור.

כי רחמיו של השם גדולים יותר מהכול, והאהבה שלו חזקה מכל טעות של האדם.וכאן, מתוך המחשבה הזאת, הרגשתי איך דברי תורה מתחילים לזרום לי בתוך הלב. חכמים אומרים: “טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו”. וזה לא נאמר רק על החיים בעולם הזה. גם אחרי שהנשמה עוזבת את הגוף – כתוב לא יידח ממנו נידח שכל נשמה תגיע לתיקונה — זו הבטחה אלוקית שאין בה שום סדק.

הסתכלתי לתוך עיניו וממש הרגשתי את הכאב של אותו יהודי. אמרתי לעצמי בראש תראה מה זה. יהודי בגיל שבעים וחמש, מבוגר, כל חייו משתדל ועושה את רצון האל יתברך – ובעצם בעומק, למה הוא מפחד למות? שאלתי אותו למה אתה מפחד למות? כי מה? הרי אתה מאמין שהשם עושה רק טוב ולא יידח ממנו נידח, ואתה משתדל מעל הרגיל לעשות את רצונו.

ואז הוא סגר עיניו, ראיתי שממש קשה לו, ואז הוא החל להוריד דמעות מעיניו. דמעות של יהודי בגיל שבעים וחמש – זה לא סתם דמעות. זה דמעות של כאב ועומק גדולים. זה היה בכי של שבעים וחמש שנה. בכי של ילד שלא קיבל מקום. בכי של נשמה שמבקשת לראשונה בחייה: “מותר לי להיות טוב?”

אני מפחד משתי דברים. שפשוט אני לא בסדר. אני לא טוב. גם אחרי כל מה שאני עושה, אני מרגיש כלפי אלוקים שאני לא בסדר, לא טוב. אז אם אני לא בסדר – אז כן אני מפחד כך למות, לדעת שאני לא בסדר. ודבר שני – אני מפחד מאלוקים. אני לא מרגיש שאלוקים אוהב אותי. וואלה מה מחכה, מה מגיע לי בשמים אחרי מאה ועשרים?

הסברתי לו בעדינות. הפחד שלך מהמוות – זה לא מהמוות עצמו, כי הרי כולם מתים, זו מציאות שקורה לכולנו בסוף. אלא אתה בחרדה כי קיבלת אמונות עמוקות לתוך נפשך שאתה לא בסדר ולא טוב. ותראה כמה טוב ואור אתה עושה בעולם – ואתה עדיין מרגיש שאתה לא בסדר ולא טוב ושהשם לא אוהב אותך.

אז בטוח שתפחד למות, לדעת שתמות אבל בתוך תוכך אתה מרגיש שאתה לא טוב ושהשם לא אוהב אותך. זה מייצר חרדה – מה יקרה לך אחרי המוות, מה יעשו לך אחרי מאה ועשרים. אבל אם נעבוד לשנות את שתי האמונות האלו – החרדה תיעלם בעזרת השם.

וכאן נפל לי האסימון הגדול של הסיפור. כי כשאדם חי עשרות שנים בתחושה שהוא לא טוב – אז המוות מפחיד. אבל כשהוא מתחיל להבין שהוא כן טוב, שהוא כן אהוב, שהוא כן רצוי – משהו בנשמה שלו נרגע. כי אם בעולם הבא מחכה לו אבא – אז למה לפחד? הפחד נמס. הנשמה מרשה לעצמה לנשום סוף סוף. ופתאום האדם מגלה שהמוות הוא לא סוף – הוא מעבר. מעבר מחיבוק קטן בעולם הזה לחיבוק גדול בעולם הבא.

ואז הוא שוב בכה ואמר לי אתה צודק. אם אני מרגיש שאני בסדר וטוב ושהשם אוהב אותי ורוצה רק בטובתי ושמאיתו לא תצא הרעות ולא לחשוב בדרך שאבא שלי לימד אותי על אלוקים – אז הפחד מהמוות נעלם. כי אני בסדר, אני טוב, אני לא מושלם, אבל לפחות אני יודע שניסיתי, השתדלתי, ושכן, והבורא אוהב אותי ושומר עלי. השם – זה לא פחד. השם יתברך – זה אהבה. הוא אוהב את עמו ישראל ורוצה רק בטובתם. אז אני יכול להרפות.

זה אחד הסיפורים שמאוד צימררו לי את הנפש. תראו מה זה יהודי בגיל שבעים וחמש. יהודי באמת מיוחד, ירא שמים, למדן, עושה חסד רבות – אבל עדיין מרגיש בגיל שבעים וחמש שהוא לא טוב ושהשם לא אוהב אותו בגלל אמונות שהוריו הכניסו לו בילדות. וזה מלווה אותו עד גיל מאוחר של חייו. תראו מה כוח של אמונות שהכניסו בנו בתור ילדים, ועד כמה הן יכולות לקחת אותנו ממש עד סוף חיינו.

אותו יהודי מבוגר עשה עם עצמו עבודה. והשבוע הוא אמר לי משפט: אחרי שהבנתי ונכנס לי לראש שאני בסדר וטוב, אולי אני לא מושלם, אבל כל חיי עשיתי טוב, ראיתי טוב, התפללתי לטוב. וכשהבנתי שהשם הוא אבא שלי, אוהב אותי, וגם אחרי המוות הוא נשאר אבא שלי – והשם עושה את הכי טוב תמיד – אז שחררתי. הפחד החל להשתחרר. שחררתי, זרקתי את עצמי על השם יתברך, והמצפון שלי נרגע. והבנתי שכל השנים שהרגשתי ברוחניות שאני לא מספיק בסדר, שאני צריך ללמוד עוד ועוד ועוד, חסד ועוד מצווה – נבע מאותו קול של אבי שצעק לי בראש “אתה לא בסדר”. אז אם אתה לא בסדר – אתה צריך לעשות עוד ועוד ועוד. וזה אף פעם לא מפסיק. ואם זה לא מפסיק – אז אף פעם אין לך גם סיפוק ממה שאתה עושה.

וכאן אמרתי לעצמי בלב: כמה לב אפשר להציל, רק מללמד אדם אחד את המשפט הפשוט הזה – אתה טוב. אתה ראוי. אתה אהוב על ידי השם. והאמת? לא רק הוא. כולנו נושאים בתוכנו איזה קול שמבקר, איזה פחד, איזה “אולי אני לא מספיק”. אבל יש גם קול אחר. קול של אהבה. של אבא שבשמים. ואם נלמד להקשיב לו -הפחדים יפלו. מי שמבין שהוא אהוב – מפסיק לפחד מהסוף. הוא מתחיל לחיות באמת.

עם ישראל הקדוש, תזכרו: אתם טובים. אתם מאירים. אתם נשמות אלוקיות. והשם אוהב אתכם — לא לרגע, לא לפי מצב, לא לפי מעשה אלא לנצח נצחים, באהבה שלא תיגמר לעולם.

שיהיה לכם שבת של מנוחה, של חיבוק מהשמיים, ושל ידיעה פנימית עמוקה שאתם אהובים באמת.

לתגובות: machon.rot@gmail.com