מֵשִׂיחַ לפי תומו? מָשִׁיחַ לפי תומו!

הרב מנחם ששון, רב ביהכ"נ הגדול '770 ראשון לציון'

מָשִׁיחַ לפי תומו

סוגים רבים וסגנונות מגוונים מצויים במעגל השיח סביב משיח. ב"ה זכינו והדיבור על הגאולה הפך כבר לנחלת הכלל ו"נתמלא העולם כולו מדברי המשיח", אך מסתבר שעדיין יש בכך רמות ודרגות זו למעלה מזו: 

א. ישנם העוסקים סביב נושאים כלליים ביידישקייט ללא כל מתן יחס ערכי לנושא הגאולה, אך מחמת חשיבות האמונה בביאת המשיח על פי גדרי ההלכה הם מכירים בצורך הבסיסי לסיים את דבריהם במילים "ובא לציון גואל", "שנזכה לביאת המשיח" וכדומה, על מנת להשקיט את המצפון התורני-האמוני סביב ביאת המשיח. 

וכתיאורו של הרבי הריי"צ ב"הקריאה והקדושה" (אג"ק שלו ח"ה עמוד שסא): "עכשיו לא די לסיים את הדרשות ב"ובא לציון גואל" הקר והיבש . . עכשיו מוכרחת הקריאה לדרוש התעוררות להבה לקבל פני משיח צדקנו". 

אך אכן, עדיין מצוי הסוג הקורא לביאת המשיח בקרירות וביבשות, המורגש הן בכמות הדיבור והן באיכות הדיבור.  

ב. מצוי סוג נעלה יותר, של אנשים שלמדו דבר ושתיים על ערך ומהות ביאת המשיח מעבר לפן ההלכתי-הטכני שלה, ומתוך הכרה פנימית מסוימת במטרת בריאת העולם הם 'משתדלים' לקשר את דבריהם להבטחת הגאולה ולמעלת זמננו ביחס לגאולה.

ללא ספק ניתן לחוש את הלחלוחית והחמימות סביב העניין, אך עדיין הנושא ניצב כ'עוד נושא' ברשימת הנושאים החשובים ביהדות, רחוק מאוד מלהעניק שיעור שלם סביב הנושא ודיבור מלא מזוקק רק על תוכנו, כמאכל עסיסי שאינו קובע ברכה לעצמו, וכפך שמן טהור שאינו ראוי למאכל לבדו. 

ג. למעלה מכך אנו מוצאים חסידים, שהפנימו את קרבת תקופתנו לגאולה באמצעות העמקה בשיחותיו הקדושות של הרבי מלך המשיח, ומתוך כך הדרך קצרה לייחוד שיעורים מלאים סביב נושא הגאולה, ארגון הרצאות שלמות אודות כך, והקצאת דרשות שלימות בליל שבת אודות ביאת המשיח.

למרות שהסוג הנוכחי נראה מושלם, עדיין מדובר בעיסוק ממושבץ ותבניתי. אמנם הנושא של הגאולה מקבל פעמים רבות את קדמת הבמה בחמימות ובהתלהבות, אך יש לו תגית 'פג תוקף', הוא מצומצם לזמן ושעה, לעיתות סגולה ולמועדי גאולה מוכרים (חודש ניסן, שלושת השבועות, תשעה באב, ופרשיות שבוע העוסקות בכך).

ד. האישיות הגאולתית האולטימטיבית העולה על כולנה מתלבשת על החסיד שעוסק בנושא הגאולה 24/7. אותו אחד שהציב את מחוגת הגאולה במרכז חייו וכל סדר יומו מסתובב סביבה.

אבן הבוחן לכך הוא דיבורו השוטף במהלך היום הרווי בתכני גאולה ומשיח –  ללא כוונה תחילה. 

אין מה לחשוד שאינו מארגן שיעורים שלמים סביב הנושא, ואין ממה לחשוש שאיננו פועל עם מנגנון סדיר להחדרת תכני הגאולה בצורה נכונה, הוא עושה הכל, הכל! אך לא באופן משבצתי המקצה זמן מסויים ומוגדר לנושא ותו לא. 

האכפתיות הפנימית שלו מהגאולה וביאת המשיח – הנובעת משקיעתו הרבה ב'ים' תורתו של משיח – 'נשפכת' ממנו בטבעיות בכל שעות היממה, וקורנת ממנו בכל אפיזודה ובכל סיטואציה, בכל דיבור ובכל הודעת SMS, בכל שיחת חולין ובכל לימוד תורה בשלל הנושאים; 

לא מתוך מגמה סדרתית להחדיר בכוח בכל עניין את נושא הגאולה, אלא כתוצאה ישירה וטבעית מחייו הפנימיים-הגאולתיים-המוארים, הטובעים את חותמת המלך המשיח בכל דבר הבא עמו במגע, בראייה, בשמיעה ובקריאה. 

הדרישה הזו זועקת אלינו ללכת לאורה מן ריבוי השיחות, ובצורה ברורה ומיוחדת בשיחת ש"פ תולדות תשנ"ב (סעיף י"א): "כל ימי חייך להביא לימות המשיח – פירושו שהחיות שלו בכל רגע ורגע הוא בהבאת ימות המשיח. כלומר – לא רק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח, אלא עצם חיותו ("חייך") הוא להביא לימות המשיח". 

המילים הללו מכוונות אותנו אל יעד הדרישה המקסימלי בעומדנו על סף הגאולה: לחיות ב"עצם" עצמינו את נושא הגאולה, כאוויר לנשימה המלווה את האדם בכל רגע ורגע מסדר יומו המתחלף והמשתנה ומוליך בתוכו כבריח התיכון את הנושא העצמי הבלתי-משתנה "להביא לימות המשיח". 

כך, נושא הגאולה והדיבור על ביאת משיח הופך לחלק אינטגרלי מסדר יומו של החסיד ונכנס לפסיפס חייו הטבעי, המתבטא בסדר יומו הממולא בענייני משיח – אף ללא כוונה מיוחדת. 

* * *

הדברים הללו נכתבים בהשראת המאמר האחרון שזכינו לעת עתה שיצא אלינו מן הקודש מתאריך ראש חודש כסלו תשנ"ג (מאמר ד"ה "בורא ניב שפתיים" תשמ"ח) בו מאריך רבינו משיחנו במעלת ניב השפתיים הנאמר גם ללא כוונה – המעיד על מונחתו של אומר הדברים.

לקראת סוף המאמר (סעיף ח) מניח הרבי על השולחן את הדרישה שדיברנו עליה עד כה: "ניתן הכח לכל אחד ואחד מישראל . . שעסק התורה שלהם, ועל דרך זה ההתעסקות בכל עניני כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, תהיה באופן דניב שפתים. היינו שיהיה שקוע לגמרי בענינים דנשיא דורנו, עד שכל פעולותיו (גם הבאים ממילא בלי כוונה) יהיו בהענינים של נשיא דורנו". 

מילים מרעישות, הדורשות תשומת לב והתבוננות, ובעיקר יישום והורדה לבפועל ממש: עלינו להיות "שקועים" בענייני הרבי, ובמיוחד ב"עניינו העיקרי של נשיא דורנו – להביא לימות המשיח בפועל ממש" (שיחת ש"פ וארא תשנ"ב, סי"ד), ברמה כזו שכל פעולותינו במהלך היום, גם מה שנעשה ללא כוונה, יהיו חדורים באופן טבעי בענייני משיח! 

הדיבור שלנו, הלימוד שלנו, הכתיבה שלנו, השיח שלנו, הטרמנולוגיה שלנו, הכל ספוג וחדור באופן טבעי כהמשך ישיר לעצם חיינו – בענייני משיח וגאולה. 

* * *

לסיכומו של עניין ניתן להמליץ על שם קוד שיישאר חקוק במוחנו: על מסלול הגדר ההלכתי של "מֵשִׂיחַ לפי תומו", הנאמר מפי מספר הדברים ללא כוונה מיוחדת אך ניתנת לכך נאמנות מיוחדת על פי הבית דין דווקא בגלל שהדברים יצאו מפיו סתם כך; 

כך אנו נחיה גאולה באופן של "מָשִׁיחַ לפי תומו" – ונחדיר את נושא המשיח בתוכנו עד לרמה בה נושא הגאולה ייפלט ויתפרץ מפינו בכל עת ובכל שעה ללא כוונה מיוחדת – "לפי תומו" – ובכך נגיע לרמה המקסימלית הנדרשת מאיתנו בעומדנו על סף הגאולה. 

לא רחוקה היא. כי קרוב אליך הדבר מאוד – בפיך.