-
לפני שנה וחצי 'זכיתי' להיות שם, בין מאות אסירים מאחורי הסורגים, בשעה זו שמאות תלמידי הקבוצה שבים לארץ הקודש אשתף אתכם בזווית הסתכלות שתהפוך את המעצר (שלא תדעו) לאירוע קצת אחר • מאת: שניאור גנדל • לקריאה
כותב השורות בשיח עם תלמידי התמימים. צילום ארכיון: דוב בער הכטמן.יוסי סולומון|ז׳ במרחשוון ה׳תשפ״ושניאור גנדל
בשבוע הקרוב עתידים מאות תלמידי קבוצה תשפ"ה לשוב לארץ הקודש, בשעה טובה ומוצלחת. ברוכים הבאים.
כולנו זוכרים שהשיבה משנת ה'קבוצה' מלווה בהרגשה לא פשוטה; ממש 'לרדת מההר' אל הארץ הזאת הגשמית.
השנה הזאת החשש מתעצם נוכח גזירות הצבא המאיימות על כלל תלמידי הישיבות בארה"ק, ותלמידי חב"ד בכללם. אין זה סוד שרבים מהתמימים חוששים להמשך המצב כבר מהרגע הראשון: האם ציידי הגיוס יחכו להם בשדה התעופה? ואולי זה יקרה בהמשך? ולאן פונים מכאן.
בהשגחה פרטית, לפני כשנה וחצי עברתי את התהליך הנ"ל, והובאתי לבית כלא צבאי – ומהניסיון הזה אני כותב אליכם.
זה יישמע מוזר, אך זו האמת: לעיתים אני מוצא את עצמי מתרפק על זיכרונות מיוחדים וחוויות אותן חוויתי בעת שהותי בכלא הצבאי, מקום שנתפלל שלא תגיעו אליו – אך נוכח המצב הנוכחי, המוזר, איש לא יודע מה יילד יום.
שתי תנועות נפש מרכזיות ליוו אותי בשלושה עשר ימי הרחמים הללו בהם הייתי במאסר צבאי – תנועה אחת היא תנועת הקורבנות, תחושת חוסר אונים, חוסר שליטה וחוסר יכולת לפעול.
מנגד ישנה תנועה אחרת, שניה, היא התנועה עמה ניצחתי את החומות הגבוהות, את האזיקים, את הכללים הנוקשים ואת חוסר האונים: 'תנועת הכיבוש'.
בבית הכלא, אי שם לפני שנה וחצי, תנועת נפש זו יצאה מתוכי בפעם הראשונה בחיי בשיא עוצמתה. עד אז למדתי בחסידות על ביטול העולמות ועל השגחה פרטית, שמעתי בהתוועדויות הרבות עד כמה בעצם היותנו חסידים אנו מייצגים את הרבי בכל מקום בו אנו נמצאים; כמוני כמוכם גדלנו על סיפורי המאסר של הרביים, ועד כמה פעלו בהיותם מאחורי חומות הכלא.
ואכן, בכלא יכולתי סוף סוף להביא לידי ביטוי את כל אותם הגדרות ויסודות עליהן גדלתי. אבל זה לא היה קל, ולא פשוט.
בכל רגע יכולתי לבחור האם אני חי בתנועת קורבנוּת או בתנועת כיבוש. האם 'זרקו' אותי פה, או שמא, אם התגלגלתי לכאן, משמע שיש לי כאן תפקיד חשוב, והרמטכ"ל האמתי והגדול מכולם סומך דווקא עלי שאמלא אותו?
זה לא תמיד קל. יותר נכון, בדרך כלל זה קשה. לעמוד במסדר בוקר עם 150 אסירים בשמש קופחת, וביחד עם זאת לזכור שאני כעת בשליחות של הרבי – איך נאמר? זה קצת מאתגר. אך כשנושמים עמוק, עוצמים את העיניים לרגע ומתבוננים במאמרי החסידות שלמדנו, בשיחות הק' של הרבי, נזכרים בסיפורי מסירות הנפש של החסידים מאחורי מסך הברזל – מקבלים כיוון כיצד לעמוד באתגר, לצד כוחות לעמוד במשימה שמשמים זימנו לנו!
ההבנה ש'הכול בהשגחה פרטית', ו'אין רע יורד מלמעלה', קיבלנו כבר בגיל צעיר ביותר, עמה גדלנו ולאורה חונכנו. אם הגעתם למקום שלא רציתם מלכתחילה – יש בכך משום הבנה שהרבי מה"מ סומך דווקא עליכם להיות השליחים הנאמנים שלו בבית הכלא הצבאי. כשתבינו את זה – הכול מסביב ייראה אחרת…
בכלא הצבאי יש כללים נוקשים שאינכם מורגלים אליהם, בוודאי לא אחרי שנת 'קבוצה', שם כמעט אין כללים… אין לכם לחשוש מאלימות חלילה. בכלא הצבאי גם אין כמעט בעיות כשרות; אתם רשאים לבקש מנת מהדרין בהכשר הבד"צ סגורה ספיישל עבורכם. בכלא הצבאי קיים גם בית כנסת פעיל ביותר, שלוש תפילות במניין מדי יום, קריאה בתורה, דבר הלכה לאחר התפילה, שיעורים שמתקיימים שלוש פעמים בשבוע ובשבת. בכלא הצבאי איש לא יצעק עליכם 'משתמטים, למה אתם לא מתגייסים', להיפך, החיילים מהשטח יסבירו לכם למה לא כדאי לכם להתגייס…
מה שכן, הגעתם לכר פורה לשליחות אמתית!
אם בתחנה מרכזית או ברחובות מנהטן היו נדרשות מכם יכולות שכנוע משוכללות על מנת לפעול על 'ג'ואישים' להניח תפילין בתוך חצי דקה לפני שהיהודי שלפניכם יילך לדרכו, הרי שבתאי הכליאה הצבאי, השטח מוכן. יש שם תנועת נפש עוצמתית ביותר להתחזקות! אם אתם מכירים את האתגר להסביר ליהודי מהרחוב כמה עניינים בחסידות במעט הזמן שיש ביום שישי, הרי שבבית הכלא יש לכולם המון המון זמן מיותר… בדרך הטבע תוצפו בשאלות מרתקות שלא חשבתם עליהן בהכרח במהלך היום-יום: למה אסור לאכול דגים עם בשר? למה אסור לשמוע מוזיקה מסוימת? מה הסיפור של המקווה? למה חשוב ללכת עם ציצית וכיפה? כן, תתפלאו, גם אחינו הדרוזים אוהבים לשאול שאלות נבונות.
אם ברחוב הישראלי המנוכר הנכם 'מייצגי המגזר' למוטב, בעיקר כדי לשסות בכם זעם ותרעלה, הרי שבבית הכלא הצבאי הנכם 'הרב' (עם סמיכה ובלי סמיכה). עצם היותך חובש כיפה לראשך, ציצית לגופך וזקן מלא מעטר את זיו פניך – בזה הרגע אתה מוסמך להיות אוזן קשבת לכל הצרות הרוחניות, הגשמיות, המשפחתיות, החברתיות והאישיות של כל אחד מהאסירים בשטח הכלא.
בקיצור: שליחות על מלא.
אני מקווה שאתה מבין את גודל האחריות. זה הזמן לפתוח ספרים, לשמוע שיעורים בנושאים החשובים ולעשות סטאז' מזורז לפני המינוי הרשמי של 'שליח'…
הנה סוד קטן: בבית הכנסת שבבית הכלא הצבאי ישנם ספרי חב"ד מגוונים, תניא ודבר מלכות, ליקוטי שיחות וליקוטי תורה, אגרות קודש וספר הזיכרונות. זה הזמן להחדיר בלבבות את אור החסידות, כי לשם כך נשלחם לשם בהשגחה העליונה! 60% מסדר היום בבית הכלא הוא חופשי, אסירים רבים מחפשים תעסוקה, והם ישמחו מאוד לשבת אתכם ללימוד משותף שיפתח להם את הראש. עד היום אני שומר על קשר עם כמה וכמה אסירים שלמדו יחד איתי תניא מדי יום לפני התפילה. קשה לתאר במילים את ההשפעה האדירה שהשיעורים האלו פעלה עליהם ופועלת עד היום!לא הגעת למקום הזה בחטאך, או כי עשית משהו רע. חלילה! אפשר להשתמש בביטוי של יוסף הצדיק לאחיו: ו"ְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם .. כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם".
הרמטכ"ל שלנו, כן שלנו, מנצח על המצב ושולח אותך כחייל קומנדו למקום חשוך בחיצוניות, אך מואר ולוהט בפנימיות. אל תתעסק בזוטות, נכון שהמיטה קצת לא נוחה, אבל בינינו, גם בישיבה היא לא הייתה משהו (שלא לדבר על המיטה בתשרי…) אתה נמצא במשימה חשובה. עיני האסירים נשואות אליך. תתפלא, אבל גם עיני הסגל הבכיר נשואות אליך. המפקדים, הסמלים ומנהלי הפלוגות 'שמים עליך עין' לא כי הם מחפשים אותך, כי הם רוצים ללמוד ממך!
בהצלחה רבה בשליחות!
תגיות: שניאור גנדל
כתבות נוספות שיעניינו אותך:












וואו! איו כתבה מיוחדת!
אני לא אחד שאוהב להגזים, אבל בהחלט המסר שיש כאן הוא מיוחד וגם נכון כל כך!
לדעת שאנחנו יכולים להיות השלוחים המנצחים (!!!) ולא המנוצחים ח"ו…
מאחל לכל אחד, כל חסיד, כל תמים, הצלחה נפלאה בשליחותו מתוך הרחבה ובחסד וברחמים.
ר' שניאור, יישר כח!