לפעמים רק אחד מבני הזוג צריך להיות הגיבור

נפגשתי לפני כחצי שנה עם יהודי יקר. הוא התיישב מולי, נשם עמוק ואמר בקול עייף: "אני נשוי שש-עשרה שנים. יש לי שישה ילדים מתוקים וחמודים. אשתי, היא לא אישה רעה, אבל היא אישה שלא יודעת לבטא רגש. יש לה הימנעות רגשית עמוקה, היא כמעט אף פעם לא אומרת מילים חמות, לא מחבקת, לא מחזקת. וכשהיא מתרגזת… הפה שלה נפתח, והמילים שיוצאות ממנה חותכות כמו סכין. לא כי היא רעה — פשוט כי היא לא יודעת אחרת".

הוא המשיך לספר: "זה לא דיבור שמכבד, זה לא דיבור רגיש. ניסינו הכול — עשרות טיפולים זוגיים. וכל פעם אחרי טיפול כזה הייתי יוצא משם עוד יותר פצוע. כל פגישה הפכה להיות שדה קרב. אשתי הייתה משחררת את לשונה, ואני… הייתי מתפרק מבפנים."

הוא סיפר לי איך באחד הייעוצים המטפל אמר לו: "יש לך שלוש אפשרויות — או להתגרש, או להציב גבולות ברורים, או להפסיק לדבר איתה כשהיא מדברת אליך כך." אבל הוא לא הצליח. להתגרש? זה בכלל לא עלה על דעתו. גבולות? הוא ניסה, אבל כל ניסיון כזה גזל ממנו כוחות נפש עצומים, עד שהתייאש.

"ניסיתי הכול", הוא אמר, "אני מיואש. מרוסק. לא יודע מה עוד לעשות."

שאלתי אותו בעדינות על ילדותה של אשתו. והוא סיפר לי שהיא גדלה בבית קשה – אבא ביקורתי, כועס, ואמא שלא ידעה מה זה חיבוק. אמרתי לו: "האם ניסית לדבר איתה יפה, בעקביות, לאורך זמן – נגיד חודשיים רצופים?" והוא כמעט קפץ: "איך אפשר?! אתה מנסה לדבר יפה, ואז אחרי יומיים – בום, היא צועקת, פוגעת, משפילה! ואני שוב נסגר רגשית. או שאני שותק, או שאני מתפרץ חזרה. אבל בסוף, בכל ריב – אני זה שיוצא פגוע."

הקשבתי לו בשקט, ואז אמרתי: "אתה אומר שניסית הכול – ייעוץ, גבולות, טיפולים. אבל תראה, אתה גם אומר שאשתך לא רעה, רק פגועה. יש לה בעיה רגשית, אולי טראומה. היא לא רואה את עצמה בזמן אמת. ואתה יודע מה אני חושב? יש לי בשבילך הצעה. היא לא קלה, היא לא קצרה – אבל אולי היא תציל אותך, אותה, ואת הילדים שלכם."

הוא הרים אליי עיניים מופתעות. אמרתי לו: "מהיום אתה משנה את הסגנון שלך. לא עוד החזרות, לא עוד שתיקות קרות. אתה מדבר איתה כמו שמדברים עם אדם הכי רגיש בעולם. בעדינות. ברוך. באהבה. מאחורי כל הצעקות והכעסים שלה מסתתרת נשמה שבורה, מבוהלת, שמחפשת ביטחון. וכשהיא צועקת – אתה לא מחזיר. אתה נשאר רגוע. אפילו יכול להושיט יד, לחבק, לומר לה: 'אני מבין אותך. אני אוהב אותך. אני לא נעלב. אני כאן.'"

אמרתי לו: "זה לא קסם, זה תהליך. בהתחלה זה יכאיב. בהתחלה תרגיש שאתה אוכל מרורים. אבל תזכור – היא לא באמת נלחמת בך. היא נלחמת בעולם. בילדות שלה. בפחדים הישנים שלה. ואתה, אם תעמוד בזה – תוכל להיות זה שמרפא אותה. לא בכוח. ברוך. במקום שהיא תרגיש שמישהו באמת רואה אותה, גם כשהיא לא ראויה לזה לכאורה."

ואז הוספתי לו עוד דבר קטן, דבר שראיתי אצל מאות זוגות לאורך השנים: יש מעגל הרס שקט בהרבה בתים. היא פוגעת — כי היא פוחדת. והוא נסגר — כי הוא נפגע. ואז היא מרגישה שהוא רחוק, וזה מפחיד אותה עוד יותר, והיא פוגעת שוב — כדי לבדוק אם הוא עדיין שם. וכך הם מסתובבים באותו מעגל כואב, שנים על גבי שנים. עד שמישהו אחד אומר: אני שובר את המעגל. אני לא מגיב באותו מטבע. אני אהיה הראשון שידבר אחרת.

והוא הלך לנסות. ובפעם הראשונה שזה קרה, היא שוב צעקה עליו. דיברה בקול רם, במילים חדות, צובטות. הוא הרגיש איך הגוף שלו רועד, הלב נסגר, הדופק עולה. אבל אז הוא נזכר במה שאמרתי לו — ונשאר שקט. הוא הסתכל לה בעיניים ואמר בלחש: "אני מבין שאת כואבת. אני לא נעלב. אני כאן איתך." לרגע היא השתתקה. הוא ראה בעיניים שלה מבט של בלבול. אף אחד מעולם לא דיבר אליה ככה כשהיא כועסת. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו לא נלחם בה — אלא אהב אותה גם כשלא מגיע לה. והיא… פשוט פרצה בבכי.

הוא סיפר לי: "בהתחלה זה היה כמעט בלתי אפשרי. היא צועקת, ואני רוצה לצעוק חזרה. כל הגוף שלי בוער, כל השרירים מתכווצים. אבל אז אני לוקח נשימה, מזכיר לעצמי – היא לא האויב שלי. היא הילדה הפצועה שבתוכה. אני נושם עמוק, מסתכל עליה בעיניים, ומנסה לאהוב אותה מהמקום שבו היא לא מסוגלת לאהוב את עצמה."

וכך, לאט לאט, הוא למד. יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע. בהתחלה היא בחנה אותו. ניסתה שוב לצעוק, שוב לפגוע. אבל בכל פעם — הוא נשאר שקט, חומל, מביט בה בעיניים מלאות אהבה. לא נבהל מהסערה, לא החזיר, לא צעק. ואז זה קרה. היא התחילה להירגע. כאילו מישהו סגר את הברז של הפחד. כי במקום שהיא תראה מולה עוד מלחמה — היא ראתה לב פתוח.

עברו חודשים. ואז, השבוע, הוא התקשר. בקול נרגש הוא אמר לי: "מרדכי, אתה לא מאמין. אשתי התחילה טיפול! ויום אחד היא אמרה לי: 'בעלי היקר, תודה שלא ויתרת עליי. תודה שלא הפסקת להאמין בי, גם כשהייתי רעה אליך. תודה שהראית לי שיש בעולם מישהו שאוהב אותי באמת".

שקט. דממה בטלפון. ואז שמעתי אותו בוכה. דמעות של גבר, של ריפוי, של התחלה חדשה.

ואני כותב את זה לכם, הקוראים היקרים, כי לפעמים לא צריך שניים שירפאו. לפעמים אחד מספיק. אחד שיחזיק, אחד שלא יוותר, אחד שיהיה גיבור.

לא כל זוג יכול. לא כל מצב מתאים. אבל יש בתים שלמים שמחכים שמישהו יגיד – אני לא נכנע. אני לא מגיב באותו מטבע. אני משנה את הדפוס, ואני מרפא את עצמי – ובדרך, את כולם סביבי.

כי אנשים שמתרחקים רגשית, שצועקים, שפוגעים — הם לא עושים את זה כי הם רעים. הם עושים את זה כי הם מפחדים. כי הם למדו בילדות שכשמראים רגש – נפצעים. אז הם בנו חומה. והצעקות הן לא התקפה – הן הזעקה של הלב שלא יודע איך לבקש אהבה.

אולי, אמרתי לו, הקב"ה שלח אותך אליה לא כדי שתהיה לה קל, אלא כדי שתהיה לה מראה של רחמים. אולי אתה נשלחת לרפא את הלב שלה דרך הלב שלך. לפעמים התיקון שלנו עובר דרך האנשים שהכי קשה לנו איתם. שם בדיוק נבחנת האהבה האמיתית — כשאתה בוחר באור גם כשהחושך צועק עליך.

כן, זה קשה. זה שורף. זה מתיש. אבל אחרי זה – גן עדן. לדעת שהצלת בית, שהצלת את המשפחה שלך, שהראית לילדים שלך מה זו אהבה אמיתית שלא נעלמת כשקשה.

חשוב לי להבהיר: מה שכתבתי כאן לא מתאים לכל אחד. כל מקרה לגופו, וכל זוג הוא עולם בפני עצמו. יש בתים שבהם באמת אין דרך אחרת מלבד פירוד, אבל יש גם בתים רבים שבהם אחד מבני הזוג – אם יבחר להיות הגיבור – יוכל להציל את הקשר, את הילדים, ואת הדורות הבאים. כי לפעמים די באדם אחד חזק, אחד שמוכן לעבוד על עצמו, להישאר רך גם כשהכאב צורב – כדי לשנות את כל הסיפור.

ולפני שאני מסיים, אני רוצה לומר לכם משהו חשוב מאוד. אני פוגש ילדים להורים גרושים. אני פוגש בחורים צעירים שנשאו בתוכם פצעים שלא הגלידו. אין נזק בעולם כמו הנזק הנפשי של ילד שגדל בבית מלא מריבות. אל תתנו לאף אחד לספר לכם סיפורים – ילד שנחשף לשנאה בבית, גם אם הוא מחייך בחוץ – בפנים הוא מתפרק.

ואני לא אומר שצריך להישאר בכל מחיר, אבל אני כן אומר: לפעמים במקום להתגרש – תנסו להירפא. לפעמים במקום להאשים – תנסו להבין. כי בסוף, לא חסר התאמה היא הבעיה, אלא חסר ריפוי רגשי. שני בני זוג שנכנסים לנישואין עם פצעים – אם הם לא מרפאים אותם, הם יכאיבו אחד לשני בלי להבין למה.

ועל זה, בעזרת ה', אכתוב בכתבה הבאה.

אהבה אמיתית לא נמדדת ברגעים יפים. היא נמדדת ברגעים שבהם יש לך כל הסיבה לוותר – ואתה בוחר לאהוב בכל זאת. לפעמים הגיבור האמיתי הוא לא זה שצועק חזרה — אלא זה שיודע לשתוק, להכיל, ולתת אהבה במקום שהעולם כבר ויתר עליו.

כי כל אהבה אמיתית מתחילה ברגע שבו מישהו אחד מחליט לא לוותר.

וכל ריפוי אמיתי מתחיל כשאנחנו בוחרים להישאר – גם כשהלב רוצה לברוח.

לתגובות: machon.rot@gmail.com