שינוי התפיסה שלנו, מאז שבת שופטים תנש"א

הרב גרשון אבצן, מגזין בית משיח

בהתוועדות שהתקיימה לאחרונה אצלנו בישיבה עם הרב לוי מטוסוב, שמעתי את הסיפור הבא: בשנת תשנ"ג היו משמרות של חסידים שאמרו תהילים לבריאותו של הרבי מלך המשיח. ערב אחד התקיים 'לחיים' לכבוד השידוך של אחד התמימים, והבחורים שהיו נוכחים שם קיבלו הודעה שיש צורך מיוחד באמירת תהילים.

מאחר שהיה זה מאוחר בלילה, ויש שאלות הלכתיות לגבי אמירת תהילים בלילה, הם פנו לשני חסידים מבוגרים שנכחו במעמד, ושאלו את דעתם מה עליהם לעשות. אחד החסידים, השיב: "מאז כ"ז באדר א' תשנ"ב, היום שבו הרבי עבר את האירוע הבריאותי, היום הפך ללילה. אתם רשאים לומר כעת תהילים…"

לאחר מכן פנו לחסיד השני, הרב יצחק שפרינגר, המשפיע הנודע של 770, עם אותה שאלה. תשובתו הייתה מאירת עיניים: "מאז ההתוועדות של שופטים תשנ"א, כשהרבי שיתף אותנו עם הנבואה ש'הנה זה (מלך המשיח) בא', הלילה הפך ליום. לכן, אין בעיה לומר תהילים בלילה כיוון שזה באמת יום!"

לא, אינני נכנס לניתוח ההלכתי של התשובות הללו, אבל הסיפור הקטן הזה, נגע בי ברמות רבות. ראשית, זה אישר לי את החשיבות של קבלת הפרספקטיבה הנכונה. בעוד ששני החסידים הגיעו לאותה מסקנה (שניתן לומר תהילים בלילה), שניהם הגיעו מתפיסות עולם הפוכות לחלוטין. עבור החסיד הראשון, כל היום הפך ללילה בגלל הכאב מהמאורע הבריאותי, ועבור החסיד השני כל הלילה הפך ליום בזכות הנבואה של הרבי לה זכינו!

[אינני רוצה להרחיב סביב הנקודה הבאה, אבל חשוב להזכיר ולציין כי בוודאי אף אחד מהקוראים לא יופתע ממה שקרה לשני החסידים הללו אחרי ג' תמוז תשנ"ד: החסיד הראשון התנגד מאוד לכל הרעיון של הפצת משיח, או הפצת זהותו של משיח בציבור, ואילו הרב שפרינגר היה מאלה שהובילו את הקמפיין לחיזוק האמונה אצל החסידים ועודד את כולם להמשיך את קמפיין המשיח במלוא הלהט והאמונה.

הרשו לי להיות ברור מאוד: ג' תמוז לא שינה את הפרספקטיבה של (רוב) החסידים, הוא רק הוציא מה שהיה שם כל הזמן].

שנית – תגובתו של הרב שפרינגר מלמדת אותנו מהי התגובה הנכונה שלנו כלפי ההתוועדות של שופטים תשנ"א (שאני בטוח שכולם לומדים אותה השבוע מחדש). לא ניתן לראות בזה רק עוד "התוועדות מדהימה" שהתקיימה בשנת תנש"א, אלא זו התוועדות עם תוכן שחייב לשנות לחלוטין את תפיסת העולם וההתנהגות שלנו.

זה חייב להאיר את החיים שלנו כל כך, עד שאנשים יראו אותנו ויתפלאו (וישאלו אותנו), מאיפה אנחנו שואבים כזו שמחה?

• • •

אנסה לחלוק "וואָרט" על הפרק השבועי של פרקי אבות (פרק ו') שיעזור להאיר נקודה זו: במשנה ט', מסופר לנו הסיפור הבא: "אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אָמַר לִי, רַבִּי מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה, אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי".

רבים מהמפרשים שואלים: ברור שהזר מעולם לא פגש את רבי יוסי לפני כן. אם כן, למה השאלה הראשונה הייתה על המקום שממנו הוא בא, ולא מה שמו?
יש תשובות מגוונות לשאלה זו, אבל ברצוני לחלוק עמכם תשובה אחת: האיש הלך ולראשונה בחייו ראה צדיק אמיתי שהיה שקוע לחלוטין בקדושה. הוא כל כך התרשם עד שרצה לדעת את המקור של התנהגות קדושה כזו. לכן, הוא לא שאל את שמו – כיוון שזה לא היה עוזר לו להבין מה שהוא באמת רצה לדעת – אלא "מאיזה מקום אתה בא", כלומר מה המקור וההשפעה של ההתנהגות שלך.

אותו דבר חייב להיות נכון לגבי כל אחד ואחת מאיתנו. עלינו מוטלת המשימה להפיץ בעולם כולו את בשורת הגאולה ואת נבואת הרבי. אחת הדרכים הטובות ביותר להשיג זאת היא להיות 'שלט חי' של משיח. זה לא רק על ידי לבישת דברים שיש עליהם את המילה 'משיח', אלא על ידי הפנמת המסר של שופטים תנש"א, עד שאנשים יראו שלחסיד שהולך בקרבם אין לילה (עצב ודיכאון) בחייו, רק יום!

אתם מוזמנים לשתף אותי במחשבותיכם על הנ"ל בשליחת מייל אישי: rabbiavtzon@gmail.com