לשמור על הילדים דווקא בחופש • מרדכי רוט

דווקא בחופש – הילד שלי התחיל ללכת לאיבוד

הוא נכנס אליי לחדר. אבא צעיר, שומר תורה ומצוות, מזוקן, מבטו מבולבל. הוא התיישב על הכיסא, שלף ממחטה וניגב את הזיעה מהמצח. אמרתי לו: "מה שלומך?" והוא הביט בי בעיניים לחות ואמר בלחש:

"הבן שלי… אני מרגיש שאיבדתי אותו. והכול קרה דווקא בחופש."

שתקתי. לפעמים השתיקה היא הדבר היחיד שמאפשר לאדם להיפתח. הוא המשיך: "יש לי בן, בחור מתוק. בן 14. לומד בישיבה קטנה מצוינת. תמיד היה שמח, שקט, שומר על הסדרים, מתפלל. ילד זהב. אבל אז הגיע בין הזמנים האחרון… ואני, כמו כולם, אמרתי לעצמי – מגיע לו לנוח. אז הוא יצא עם חברים. הרבה זמן פנוי. ולא תמיד ידעתי איפה הוא. ואני? עסוק בפרנסה. באירועים. בנסיעות. חשבתי – זה רק שלושה שבועות, מה כבר יכול לקרות?"

ואז הוא סיפר לי. "יום אחד אני רואה אותו חוזר הביתה עם פלאפון ביד. אמר שהוא רק ראה משהו. שאלתי ממי. התחמק. נבהל. משהו בתוכי רעד. בלילה מצאתי אותו גולש באינטרנט, עם ילד שאני לא מכיר. שאלתי אותו מי זה – והוא התפרץ עליי בצעקות: 'תעזוב אותי!'"

הוא עצר לרגע. נשם עמוק. "מהר מאוד הבנתי. הילד שפגש אותו בבין הזמנים היה ילד שכבר לא לומד. כזה שנשר לפני שנה. וככה – שיחה ועוד שיחה. פגישה ועוד פגישה. הבן שלי התחיל להתרחק. לא רוצה לקום לתפילה. לא בא לו לחזור לישיבה. ואני עומד חסר אונים. והכול… קרה לי דווקא בתקופה הזאת שנקראת בין הזמנים."

הוא לא השתנה – הוא פשוט נפגע.

ואני רוצה לצעוק. לצעוק לכל אבא. לכל אמא. אל תזלזלו בבין הזמנים. זה לא "רק חופש". זה הזמן שבו הנפש של הילד שלך פתוחה. זה הזמן שבו היא קולטת הכול. רואה הכול. שומעת הכול. זה הזמן שבו הילד שלך בודק את הגבולות – שלך ושלו.

וזה גם הזמן שבו הילדה שלך משוטטת בין גינה לגינה, ובין ילדות טובות לבין כאלו שכבר פרצו גדר. וזה הזמן שבו הילדה שלך פוגשת "חברה" שמכניסה אותה לאינטרנט, ופתאום היא רואה דברים — שהיא לעולם לא תוכל לשכוח.

וזה הזמן שבו נפגשים — ולפעמים, גם נפגעים.

הוא לא צריך טלפון – הוא צריך אותך.

אני לא מדבר מהתיאוריה. אני מדבר ממה שאני שומע כל שנה. דווקא אחרי בין הזמנים. עוד ילד שירד. עוד בת שנפגעה. עוד בחור שהחליט לעזוב. עוד נערה שמסתובבת עם סוד בלב ודמעה בלילה.

וזה תמיד חוזר באותה שורה: "זה התחיל בחופש. בבין הזמנים. כשהייתי פחות בבית."

ולא מזמן… אמא אחת התקשרה אליי. הקול שלה רעד. היא לא פתחה אפילו ב"שלום", רק אמרה משפט אחד שנחרט לי בלב:

"כמעט קרה אסון לבת שלי. ואני לא מצליחה להירדם מאז."

שאלתי אותה בעדינות: מה קרה? והיא סיפרה לי. "זה היה בין הזמנים. הלכתי איתה לגינה הציבורית ליד הבית. רוב האמהות ישבו בצד, בודקות את הפלאפון. גם אני מודה — הורדתי עיניים מהבת שלי לרגע. ופתאום אני רואה גבר. נראה חרדי. עם זקן. מתקרב אליה. מדבר איתה בלחש. היא צחקה. חשבה שהוא רק 'אדיב'. אני קמתי כמו חץ. הוא ראה אותי — וברח. פשוט ברח. ובאותו רגע הבנתי: זה לא קורה רק בסיפורים. זה קרה לי. לבת שלי."

היא עצרה. הדמעות שלה כבר זלגו. "אם לא הייתי שם… מי יודע מה היה קורה. ואני חשבתי תמיד — אוי, הבת שלי ילדה טובה. ילדה חכמה. אבל היא רק בת עשר. והיא תמימה. והיא לא יודעת מה זה עולם."

וזה קורה. לא רק "אי שם". לא רק באינטרנט. גם ברחוב שלנו. גם בגינה הציבורית. גם בציבור שלנו. ויש אנשים עם זקן, עם כובע, עם מבט של 'כבוד' — שיכולים להיות זאבים בעור של כבש.

אז אל תגידו "לי זה לא יקרה." זה קורה. וזה עלול לקרות כשאנחנו עסוקים. כשאנחנו בטלפון. כשאנחנו סומכים על מה שלא צריך.

אני כותב לכם את זה, אחיי היקרים – לא כדי להפחיד. אלא כדי להעיר. כי יש דברים שאי אפשר לתקן אחר כך. כי יש תמונות שהילד שלך לא יוכל לשכוח. כי יש משפטים שאחר כך תתחרט שאמרת. כי יש רגעים – שלא יחזרו.

ילד יקר, אני כותב גם אליך. אני יודע שלפעמים אתה מרגיש לבד. שלא תמיד מקשיבים לך. שיש בתוכך סערה – ואתה לא יודע איך לבטא אותה. אבל בבקשה – אל תבחר במי שמדבר יפה רק כדי למשוך אותך למטה. אל תאמין למילים שנשמעות מתוקות – אבל מובילות אותך לשקר, לבושה, לכאב. תדע: אתה נשמה קדושה. מותר לך להרגיש. מותר לך לפחד. אבל אתה לא לבד. תחזור הביתה. תבכה, תדבר, תיפתח. הם מחכים לך.

ואז, באחד המפגשים, אבא אחד שלף פתק מהכיס. הוא הניח אותו על השולחן ואמר בשקט: "הבן שלי כתב לי את זה. לא ידעתי שהוא מרגיש ככה. רק אחרי שגיליתי מה עובר עליו – מצאתי את זה על השולחן."

הדף היה מקומט. הכתב – ילדי, פשוט, כואב. וכך היה כתוב בו:

"אמא, אבא… רציתי לספר לכם מה עובר עליי. אתם חושבים שהכול בסדר, אבל בלב – כואב לי. לפעמים אני רק רוצה שתחבקו אותי. שתגידו לי שאתם גאים בי. אבל אתם עסוקים. אז אני מחפש חיבוק ברחוב. ולפעמים – אני מוצא אותו מהמקום הלא נכון… תפסו אותי בזמן. בבקשה."

האבא הזה עצר את הדיבור. הוא רק לחש: "הילד שלי צעק לי לעזרה – בכתב. ואני הייתי עיוור."

והכי כואב? כשהילד אומר משפטים כאלה:

"הם מקבלים אותי כמו שאני, בבית רק צועקים עליי…"

"אני מרגיש מיותר, אז למה לא לברוח קצת…"

"החברים שלי מבינים אותי, ההורים רק רוצים תוצאות."

אז אני שואל אותך: אתה בונה סוכה למהדרין. אתה קונה אתרוג ב-400 ש"ח. את משקיעה בתסרוקת לחג. אבל מה עם הסוכה של הילד שלך? מה עם הלב שלו? מה עם החוויות שהוא סוחב מהקיץ הזה?

ראיתי פעם אבא שהחזיק אתרוג כמו תינוק. עטף אותו בצמר גפן. כל נגיעה חרדה. וכששאלתי אותו למה הוא שומר עליו כל כך? הוא ענה: "כי הוא מהודר. כי הוא יקר לי מאוד." ואני חשבתי בלב — הלוואי שגם על הילד שלך היית מסתכל ככה. גם הוא עדין. גם הוא זקוק לעטיפה.

בבקשה, אבא יקר. אמא אהובה. אל תשחררו את הילדים בחופש. לא רק בגוף — גם בלב. תהיו שם. תראו אותם. תקשיבו להם. תשאלו אותם בלי לחקור: איך אתה מרגיש? עם מי אתה מסתובב? ותזכרו – ילד שלא מקבל הקשבה בבית, ילך לחפש אותה בחוץ.

ותעשו הדרכה קצרה לפני החופש. שיחה פשוטה, בגובה עיניים. תסבירו להם שיש ילדים שלא כדאי להתקרב אליהם. ושיש גם אנשים שנראים חרדים – אבל הם פושעים. ושגם מהם צריך להיזהר.

אל תתביישו לדבר. להפך – תתביישו לא לדבר.

אז מה עושים?

 תקבעו עם הילד פעילות יומית אחת.

 שבו איתו חמש דקות בלי פלאפון.

 אל תתנו לו להסתובב בלי לדעת איפה.

 תכננו איתו את הלו"ז. תנו לו תחושת שייכות.

 תקשיבו לו בלי מיד להגיב.

ולסיום – משפט אחד:

בין הזמנים לא שובר את הילד. הזמן שאתה לא נוכח – הוא זה ששובר.

אבל אני מאמין – שאם רק תראה לו שאתה אוהב אותו, אם תעטוף אותו, תאמין בו גם כשקשה — הוא עוד יחזור. עוד תראה אותו עומד עם סידור ביד ולב פתוח. עוד תשמע אותו לוחש: "תודה, אבא… שלא ויתרת עליי."

כי אהבה אמיתית – היא לא יוצאת לחופש.

שבת שלום לכל עם ישראל הקדושים. חופשה נעימה וברוכה.

ואל תשכחו — לשמור על הילדים שלכם. הם לא רק העתיד שלכם. הם ההווה הכי יקר שיש לכם בעולם.

תאהבו אותם. תהיו איתם. תקשיבו להם. כי ילד שרואים אותו — לא הולך לאיבוד.

לתגובות: machon.rot@gmail.com