עזרה בבית זה "עומס" – או הזדמנות לילדים לבנות שייכות?

הרב אריאל קהניאל, יועץ חינוכי M.Ed בת"ת צבאות מנחם הקריות ובמוסדות חינוך בחו"ל, מרצה במכללות לחינוך ומאמן מנטלי

החיים בבית מלאים במטלות קטנות: הפעלת מכונות כביסה, תלייה, קיפול, שטיפת כלים, סידור שולחן, הכנת סנדוויצ'ים בבוקר.

ברוב הבתים, זו פשוט שגרה שחייבים "לגמור איתה". אבל מתחת לפני השטח, דווקא הפעולות הקטנות האלו מחזיקות פוטנציאל חינוכי עצום.

כאשר ילד מקבל תפקיד ברור בבית, משהו בתודעה שלו משתנה. הוא לא מרגיש כמו צופה מהצד או "עוד אחד שגר בבית" — אלא שותף ממשי, חיוני ומשפיע.

הוא לא מבצע משימה רק כי אמרו לו, אלא משום שהוא מבין שיש לו חלק חשוב במרקם המשפחתי. הערך העצמי שלו נבנה מהעשייה, מהאמון, ומההכרה שהוא מסוגל.

הדימוי הזה התחדד אצלי דווקא באחת מחוויות הקיץ המשפחתיות: שייט בקיאקים בנהר הירדן. במבט ראשון זה נראה כמו בילוי קליל, אבל תוך דקות הבנו — כשחותרים רק בצד אחד, הקיאק מסתובב סביב עצמו. כשהאחרים לא משתתפים, הקיאק נתקע, סוטה מהמסלול, ומי שחותר לבד מתעייף מהר.

לעומת זאת, ברגע שכולם חותרים יחד — הקיאק מתקדם בקלות, החוויה נעימה וזורמת, והכול נעשה בצורה מאוזנת.

כך גם הבית. כאשר כל אחד מבני המשפחה נושא באחריות, גם אם קטנה, המשקל מתחלק, המתח יורד, וכולם חשים שייכות אמיתית.

ובנימה אישית, כך תודה לה' זה מתרחש אצלנו בבית. החל מהילדים הגדולים ועד הקטנים — כל אחד יודע שיש לו תפקיד. הם יודעים למיין כביסה, להפעיל מכונה, לקפל ולחלק בגדים לארונות. הם אופים, מבשלים, מכינים מאכלים מושקעים, מנהלים תורנות סנדוויצ'ים, אחראים על הירקות בבוקר ואפילו על הקורנפלקס. והכי יפה? זה מתרחש באווירה טובה, בלי לחץ ובלי טבלאות מסובכות.

הם גדלים מתוך תחושת ערך. הם מפתחים אחריות, עצמאות, גמישות, פתרון בעיות — ובעיקר: הם רואים את עצמם כמי שתורמים לאחרים, לא מתוך כפייה אלא מתוך חיבור ושייכות.

אבל כדי שזה יקרה באמת — אנחנו, ההורים, צריכים קודם כול להאמין בזה.

ישנם הורים, שמתקשים לשחרר. הן גדלו בבתים שבהם מטלות הבית היו כרוכות בלחץ, ביקורת או תחושת כובד. לעיתים הם הבטיחו לעצמם בליבם: "הילדים שלי לא יגדלו בתוך זה". מתוך אהבה ורצון לגונן, הם לוקחים על עצמם את כל המטלות — כדי שהילד "לא יסבול".

ויש גם מי שמרגישה שאם היא לא מבשלת, מסדרת ומגישה לילד — היא כאילו מוותרת על האימהוּת שלה. שהנתינה הזו היא ההגדרה שלה כאמא.

אבל דווקא מהמקום הזה חשוב לשאול: האם אהבה נמדדת בזה שאני עושה הכול לבד? או בזה שאני מאפשר לילד שלי לגדול, לקחת חלק, ולגלות את הכוחות שבו?

כאשר אנו משנים את התודעה שלנו כהורים — כשהעיניים שלנו רואות במטלות כלי לצמיחה ולא עול — אנחנו משדרים זאת גם לילדים. ואז העשייה בבית הופכת משותפת, בריאה, ואפילו מהנה.

הנתינה האמיתית, לפעמים, היא לא בעשייה שלנו — אלא ביכולת שלנו לסמוך על הילד ולעודד אותו לתת בעצמו.

טיפ מקצועי לסיום

בחרו יחד עם הילדים תפקידים קבועים ופשוטים שגם אותם ניתן לעשות בתורנות בין הילדים, והציגו אותם לא כ"עזרה", אלא כחלק מהאחריות המשפחתית.

חזקו כל פעולה – גם אם קטנה – במילה טובה.

כי כשהילד אוחז במשוט – גם הוא מרגיש איך הקיאק המשפחתי שט קדימה בזכותו.