"וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם" • מאמר מרתק לאור התנ"ך

הרב אסף חנוך פרומר – משפיע ישיבת חח"ל חיפה ועורך סדרת 'מאמר מבואר'

כשמסר לנו הרבי את הוראתו הקדושה ללמוד את ענייני גאולה ומשיח בכל חלקי התורה הדגיש הרבי שישנה מעלה מיוחדת ללימוד הדברים כפי שהם מופיעים דווקא בספרי הנביאים. בלשונו של הרמב"ם נאמר שיש לחפש ולבדוק בחמישה חומשי תורה היכן מופיע ומדובר אודות העניין של משיח וגאולה, אבל בנוגע לספרי הנביאים? "כל הספרים מלאים מדבר זה" – שגם הספרים והחלקים שנראה שמדברים על עניינים הפכיים, הרי התוך והפנימיות שלהם הוא "דבר זה". בהתאם לכך נעסוק בעניין קבלת משיח צדקנו – קבלת המלכות כפי שזה משתקף בתנ"ך באופן של "מלאים" ובאופן של "דבר זה", "מראה באצבעו ואומר זה" – באופן ברור.

הלימוד הראשון מהתנ"ך אודות 'קבלת המלכות' הוא בפרשת קורח בחמישה חומשי תורה. לקורח יש השגות על זה שמשה רבינו הוא מלך ישראל, כפי שהרבי מסביר שקורח היה יהודי פיקח והוא הכיר בכך שמשה רבינו הוא הרבי והצדיק הכי גדול, אך מה שהפריע והציק לו היה: למה הוא צריך להיות מלך? למה כל ההשפעות הגשמיות שלי צריכות לעבור דרכו? הייחוד של מלך הוא לא רק שהוא אומר לך 'דבר תורה' בסעודה שלישית… מלך הוא אחד שצריך לכתוב לו על כל פרט בחיי היום יום. מלך הוא זה שצריכים לשאול אותו האם לעבור דירה או לא. מלך זה כזה ששואלים אותו בקשר לשידוך: כן או לא? מלך הוא כזה ששואלים אותו אודות עבודה. על זה קורח התקומם.

מכאן אנו למדים שקבלת המלכות זה בכל הפרטים. אין דבר כזה ש"אני מקבל עליי את עול מלכותו של הרבי מלך המשיח אבל יש איזה שניים שלושה דברים שאני עושה כפי שנראה לי…". מהטעות של קרח אנו לומדים שקבלת המלכות זה לקבל על עצמנו הכל, "בכל מכל כל". לקבל את המלכות של הרבי מלך המשיח בצורה מוחלטת, בגשמיות וברוחניות. הן בדברים שכן נוחים לי והן באלו שלא נוחים. 

*

מכאן אנו עוברים לנביאים – לסיפור המפורסם אודות הכתרתו של שלמה המלך. לאמיתו של דבר, שלמה המלך לא היה זקוק להכתרה לאחר שדוד המלך זכה בכתר מלכות "לו ולבניו הזכרים עד עולם". שלמה קיבל את המלכות באופן אוטומטי. אבל הייתה איזו בעיה, כי גם אדוניה בן חגית החליט שהוא רוצה להיות מלך ועשה לעצמו מיני טקס הכתרה. הוא ערך בעין-זוחל משתה גדול והעמיד שם שולחנות עם הרבה פארבייסען בשפע וממילא כולם הגיעו… מעניין לציין את המובא במפרשים, שאת המשתה וכל הבלאגן הוא עשה בקול רעש גדול אבל את ההכתרה המפורשת עצמה – "יחי המלך אדוניהו" – זאת הוא עשה בהיחבא ובשקט ורק בנוכחות המקורבים ואלו שעמדו בסוד העניין, את שאר העם הוא רק משך אליו בפיתויים מבלי להסביר את מטרת ההתכנסות – "ואחרי זה נדבר"… 

או אז מתעוררת בת שבע אשת דוד המלך, מגיעה עם נתן הנביא ואומרת: "אדוני, אתה נשבעת בה' אלוקיך לאמתך כי שלמה בנך ימלוך אחריי", ובעקבות זאת דוד המלך אומר שיש ללכת מיד ולערוך הכתרה לשלמה המלך במעיין הגיחון. וכיצד נעשית שם ההכתרה? שמה סדר העניינים הפוך מ"ההכתרה" של אדוניהו. שם לא מביאים הרבה פארבייסען… את הכיבוד לא מביאים בכלל, אבל את הכרזת "יחי המלך" אומרים בקול גדול: "ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה" "ויעלו כל העם אחריו והעם מחללים בחלילים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ לקולם". מכאן אנו למדים נקודה שניה אודות קבלת המלכות: זה לא דבר ל'חדרי חדרים'! זה לא דבר שעושים בשקט-בשקט מאחורי תריסים מוגפים… לא! "ותבקע הארץ לקולם"! יש לפרסם שהרבי הוא מלך המשיח באופן הכי מרעיש, וכהלשון ששגורה בפי הרבי תמיד: "מתוך שטורעם". וכמו כן הרבי מסביר בכמה מקומות שהפירוש הפנימי ב"ותבקע הארץ" הוא שבוקעים את הארציות והחומריות, שבוקעים את החושך! 

דבר שלישי מלמדת אותנו מלכות בית דוד המתוארת בנביאים אודות קבלת מלכותו של מלכנו משיחנו. פעם אחר פעם המועמד למלוכה היה אחד שגרם לכאלה ואחרים לתמוה על הבחירה דווקא בו. באותה שעה שבעין-זוחל עומד אדוניה בן חגית עם כמה משרי ישראל, עם חשובי הכהנים וגדולי התורה – 'מזרח' מפואר בלי ספק, באותה העת בגיחון הולכים להכתיר את מי? מסתכלים סביב-סביב, ימין ושמאל לראות את מי הולכים להמליך, ורואים ילד… "אה, חשבנו שאת הילד הבאתם כדי להגיד את 12 הפסוקים… מה, הוא יהיה המלך?!" כן! דווקא הוא יהיה המלך!

כך גם אצל יואש המלך. כאשר עתליהו ממיתה את כל גזע המלוכה, יהושבע מחביאה את יואש בקודש הקודשים 6 שנים עד שיהוידע הכהן "תופס אומץ" ומבקש מכל הכהנים להקיף את ירושלים מצויידים בחרבות וכלי נשק, ואז הוא העמיד ילדון קטנצ'יק ואמר: זה המלך! "ויוציא את בן המלך וימליכו אותו וימשחוהו ויכו כף ויאמרו יחי המלך". על מי אמרו את זה? על ילד בן 7 !ל א קשה לדמיין את כל המתפלאים שניגשו ליהוידע לשאול: "אתה רציני? אותו צריך להמליך? יש מועמדים אחרים שהם תלמידי חכמים מפורסמים ויש להם זקנים יותר גדולים…". והתשובה היא: לא! יואש הוא מגזע בית דוד? עליו הבטיח ה' והוא יהיה המלך!

אפילו אצל שמואל הנביא זה היה כך. מוצאים אנו בנביא שמואל שהקב"ה אומר לשמואל שילך אל בית ישי ושם ימשח את אחד מבניו. ישי מוציא את הבנים הגדולים שנראים מכובדים ותלמידי חכמים, אלו שיודעים לפלפל בנפנוף אצבע בדברי תורה, ושמואל עצמו חושב שאכן ראוי שהם ימלכו. אך הקב"ה אומר שלא. וכך מוציא ישי את כל ילדיו, עד שלבסוף נאלץ ישי להביא את הילד הקטן, ה'טיפוס' הג'ינג'י שלא כ"כ מוצא חן אפילו בעיני שמואל הנביא (!). אז מורה הקב"ה: "קום משחהו כי זה הוא" – דווקא הוא יהיה ה"משיח הראשון זה דוד"!

זהותו של מלך המשיח לא נקבעת לפי התדמית, זה לא הולך לפי מה שנראה בעיני פלוני ולא הולך לפי מה שכותבים ב"עיתונות החרדית" או במדורי הדעות בעיתונות החילונית… זה הולך לפי מה שה' קובע ולפי מה שאומר להם לישראל ע"י עבדיו הנביאים – ש"מנחם שמו", ושישנו כבר המינוי של מלך המשיח, וכל שנותר הוא קבלת מלכותו על ידי העם! לא משנה מה שכל העם ראה בג' תמוז, ולא משנה אם מגחכים עלינו, אנחנו נהיה הנאמנים למלכות בית דוד – "קום משחהו"!

הנקודה הרביעית שאנחנו לומדים אודות קבלת המלכות נמצאת בקאפיטל ק"ט בתהלים, פרק אותו מחבר דוד המלך בדיוק בתקופה שתיארנו עכשיו – אחרי משיחתו על ידי שמואל. הוא נמשח כבר למלך אך ישנה עוד בעיה קטנה. מה הבעיה? פשוט כבר יש מישהו שיש לו דין מלך בכל התוקף – שאול המלך. שאול שומע על משיחת דוד, ולא רק ששמואל משחו אלא גם שמסר לו מגילה עם תוכניות בית המקדש, מה שאומר שדוד הוא שיבנה את בית המקדש ולא שאול. בשל כך הוא רוצה להרוג את דוד, ובתווך עומד העם שנקרע בין שני דברים מנוגדים.

עם ישראל נקרע בין הבשורה הברורה של שמואל שמושח את דוד המלך ומייעדו למלוכה, לבין הנאמנות ההלכתית למלכות שאול, שיש לשמוע בקולו ואסור חלילה להורגו – נאמנות שאכן צריכה להיות ודוד המלך עצמו שומר עליה בקנאות. המצב הוא כזה מבולבל כששני תופעות מנוגדות משמשים בערבוביא ורבים וטובים לא עמדו בניסיון. שמעי בן גרא היה מגיבורי דוד, רבו של שלמה וראש הסנהדרין, וכשדוד ברח מפני אבשלום בנו הוא יוצא אליו, מסקל בו אבנים, מקללו ואומר לו: הנה, מה שעשית למלכות שאול נעשה כעת לך. היה זה זמן שכולם היו קרועים מבפנים. וגם בזמן כזה – ודווקא בו – נדרשת קבלת המלכות עיקשת מבלי לסטות ימין ושמאל.

אותו דבר נמצאים אנו במצב דומה. הרבי מבשר לנו שישנו כבר משיח בעולם שפועל פעולתו על העמים. ומצד שני – הגלות עדיין ישנה, ועפ"י גדרי ההלכה עדיין אין בית מקדש, קרבנות וקיבוץ נדחי ישראל. זהו מצב מורכב שבו מחד מוטל עלינו להאמין באמונה שלימה במציאותו של משיח בתור מלך, לקבל על עצמנו את הנביא ונבואתו העיקרית ולפרסם זאת – ולאידך כל פעולותינו חייבות להיות על פי ההלכה והשולחן ערוך. מצד אחד נמצאים בחושך הכי גדול – ומן הצד השני כבר מאיר אורו של משיח. דווקא במצב מורכב זה, מתוך הכרה במורכבותו, עלינו לקבל את מלכותו של הרבי מלך המשיח ולהאמין שתיכף ומיד הוא מתגלה!

הנקודה החמישית והאחרונה הנלמדת מהתנ"ך בקשר לעבודה של קבלת המלכות היא מהפסוק הידוע שהכי מזוהה עימה. נקודה שהיא הדבר העיקרי, הפנימי, המהותי והעצמי שמחזיק את הכל. "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם". לבקש את זה ולהתגעגע לזה. ראוי היה לקרוא את הפסוק הקודם שבהמשך אליו מגיעה הנבואה על קבלת ובקשת מלכות מלך המשיח – "כי ימים רבים ישבו אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מציבה ואין אפוד ואין תרפים". דווקא המצב של החסר לעיני בשר, של ההעלם והסתר הנורא שאנו נמצאים בו תקופה כל כך ארוכה, דווקא זה מעורר אותנו, ומעורר אותנו לעורר את כל בני ישראל להגיע למצב אמיתי של "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם".

וכשם שבמצב של החושך וההעלם הזה הננו מקבלים עלינו את עול מלכותו של הרבי מלך המשיח, כך נזכה לראות תיכף ומיד ממש כיצד עושה ומצליח, ומנצח כל האומות שסביביו ובונה מקדש במקומו ומקבץ נדחי ישראל תיכף ומיד ממש, ויעבור ה' לפניהם ומלכם בראשם.