בין אזעקה לצעקה • הרב מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל רגשי

הוא הגיע אליי ערב אחד, נסער. רעד בידיים. עיניים טרוטות. לא ישן יומיים. אבל זה לא היה רק מהאזעקות. זה היה ממשהו אחר.

הוא התיישב מולי, ובלי הקדמות אמר:

"מרדכי, אני לא יודע מה קורה לי. כל המדינה מתמודדת עם טילים – ואני? אני איבדתי את זה בגלל צעקה אחת. לא טיל. לא אזעקה. רק מילה אחת של אשתי — שפרקה אותי".

הוא עצר. נשם עמוק. והתחיל לספר.

"זה היה לפני יומיים. אזעקה באמצע הלילה. הילדים צורחים. היא צורחת. ואני… אני מנסה להישאר רגוע. ואז היא צורחת עליי —

'תיכנס כבר לממ"ד!!! אתה לא שומע?! אתה לא נורמלי?! אתה רוצה למות?!'

והרגשתי כאילו אני ילד קטן. כאילו אני שוב בבית, עם אבא שצורח. כאילו אני שוב שקוף, לא מובן, לבד בעולם. כל הלחץ הזה… הציף אותי מבפנים. ואני, במקום להרגיע אותה — פשוט קפאתי. לא הצלחתי להגיב. לא הצלחתי אפילו לנשום. ובלב… בלב פרצתי בבכי".

הוא הסתכל עליי. בעיניים פקוחות לרווחה. ואמר לי:

"מרדכי, אני הבנתי משהו. שיותר מהטילים של איראן — מה שהרס אותי באותו רגע זה לא מה שבחוץ, אלא מה שבפנים. הצעקה שלה הפעילה בי פחד עתיק. והבנתי — ששם אני צריך לרפא. לא את הפחד מהאזעקה, אלא את הילד שבי שמפחד כשצועקים עליו."

הסיפור הזה רדף אותי כל השבוע. כי הוא לא רק עליו. הוא על כולנו.

כולנו חווים עכשיו טילים מבחוץ — אבל האזעקה האמיתית, הקשה יותר, נשמעת בתוך הלב.

וזה מה שקרה גם לי באותו לילה: שמעתי מחוץ לחלון מישהי צורחת על בעלה להיכנס לממ"ד, והוא, במקום לענות — שתק. לא כי לא היה לו מה לומר. אלא כי הפחד סגר לו את הגרון.

ופתאום הבנתי:

יש פחדים שלא באים מהמזרח התיכון. הם באים מהמזרח של הנפש. הם ישנים שם עשרות שנים — ורק מחכים להזדמנות לצאת.

הרבה גברים לא למדו מה זה להרגיש. לא לימדו אותם לדבר פחד. לא לימדו אותם לדבר כאב. רק לימדו אותם לשתוק. להיות חזקים. לתפקד. ואז באה אזעקה — והם קורסים. לא בגלל הטילים. בגלל השתיקה. בגלל הילד שבהם שצועק — ואף אחד לא שומע.

גברים לא נולדו בלי רגשות. הם פשוט שכחו איך מרגישים.

כי מגיל צעיר לימדו אותם: אל תבכה. תשתוק. תהיה גבר.

אז הם שותקים. שנים.

ואז, כשהלב שלהם צורח — אין להם מילים. רק כאב. רק שתיקה. רק צעקה.

ואף אחד לא מבין כמה הם בעצם פוחדים. כמה הם רוצים שמישהו יחבק גם אותם. 

מאז שהתחילה המתיחות עם איראן, המריבות בין בני זוג בארץ זינקו בעשרות אחוזים.

לא בגלל פוליטיקה. לא בגלל אידיאולוגיה. אלא בגלל לחץ.

הלחץ מציף. וההצפה — שוברת.

ולפעמים, ברגע של לחץ, אתה כבר לא רואה מולך את האדם שאתה אוהב. לא רואה את בת הזוג שלך. לא רואה את האיש שהיה איתך בטוב.

מה שאתה רואה — זה רק מישהו שמאיים עליך. שמפעיל אצלך פחד. שלא מבין אותך.

ופתאום הוא נראה כמו אויב. ואתה? רק רוצה לפרוק את הפחד. אז אתה צועק.

לא עליו. על מה שהלב שלך לא מצליח להכיל.

אבל מה יקרה אם נעצור רגע? ונשאל: מי באמת פוחד כאן? האם אני כועס עליה — או על הילדות שלי? האם אני נלחם בה — או נלחם בעצמי שלא יודע להכיל לחץ?

ואז הגיע אליי עוד גבר. אדם פשוט. נשוי 20 שנה. ואמר לי:

"מרדכי, פעם כשהייתה אזעקה — הייתי צורח. אבל במלחמה האחרונה… כששמעתי את הסירנה – החזקתי לאשתי את היד. לא כי לא פחדתי — אלא כי הפחד שלי לימד אותי סוף סוף מה זה לאהוב. במקום להילחם — נרגעתי. והרגשתי אותה. את הפחד שלה. את הילדה שבה. ופתאום נהיינו זוג, באמת."

זה לא קל. זה אפילו כואב. אבל זו האמת הכי פשוטה:

המלחמות שבחוץ – רק משקפות את המלחמות שבפנים. וכשהעולם בוער — יש לך בחירה:

לצרוח, לברוח, לכעוס, להכות. או… לעצור. לנשום. להחזיק את היד של זה שלידך — ולחבק את הפחד.

אחד הדברים שאני שומע הכי הרבה לאחרונה הוא: "אני לא יודע מה קורה לי. אני מתפוצץ מכל דבר. אני צועק על אשתי בלי סיבה. אני נהיה כמו אבא שלי… ואני שונא את זה."

ולפעמים, באמצע כל הרעש — אני לא רוצה להיות חזק.

לא רוצה להנהיג. לא רוצה להיות זה שמחזיק את כולם.

אני רק רוצה שמישהו יחבק אותי. שיגיד לי:

"גם לך מותר לפחד. גם אתה לא לבד." 

אז תדעו לכם: אתם לא משוגעים. אתם לא רעים. אתם פשוט מוצפים.

וגם היא מוצפת. גם היא לא ישנה בלילה. גם לה כואב. גם היא לא יודעת להכיל את הלחץ הזה לבד. והצעקה שלה? זו רק קריאה לעזרה. כמו הילד שבי — גם הילדה שבה רוצה חיבוק. רק מישהו שיגיד: אני איתך.

כמו בזוגיות, גם מול הילדים – לפעמים הפחד שלא טופל מתעורר.

ולפעמים, כשהילד שלי בוכה — אני מרגיש שאני מתמלא זעם.

אבל זה לא עליו. זה על הילד שבי — שלא בכה אף פעם בקול.  

המערכת הרגשית שלכם – מתפרצת. כי הילד ההוא שפחד מהחושך — לא נרגע מעולם.

וכל מה שהוא צריך עכשיו – זה שתהיו שם בשבילו. שתראו אותו. שתפסיקו להילחם בו — ותתחילו לאהוב.

ולסיום…

אולי זו השליחות של התקופה הזו: לא רק לנצח את האויבים שבחוץ — אלא לרפא את הפצעים שבפנים.

להפוך אזעקה לחיבוק. לזהות שהמריבה עם בן הזוג — היא בעצם קריאה לעזרה של הילד שבי.

ואם נבין את זה, ואם נעז לעצור, להתנצל, לחבק, לומר: "אני איתך גם כשקשה" —

אז גם אם הטילים לא ייפסקו מיד, אבל המלחמה שבתוכנו — תדע סוף סוף שקט.

שנזכה כולנו לנפש שלא צריכה אזעקות כדי לדעת לאהוב.

לתגובות machon.rot@gmail.com