הרב אלישיב הכהן קפלון
כנהוג בטור מעין זה, אאתגר מעט את מי שמעוניין לקרוא את הגיגיי המעצבנים.
הפעם – בנושא הביטחון והענווה. מה הקשר?
ובכן, המלה "ביטחון" לעת אשר כזאת, היא בעלת שתי משמעויות. האחת – ביטחון לאנשים, צרכי ביטחון והגנה על האזרחים. השניה – ביטחון בה', חובתנו (לשמחתנו) לסמוך על הקב"ה ולבטוח בו שיושיענו מהצרה הגדולה הזאת.
הביטחון לאנשים לא אמור להיות עבודה שלנו, אלא של גורמי הביטחון השונים: משטרה, צבא, אזרחים מיומנים בעלי נשק, ועוד. הביטחון בה' הוא העבודה המרכזית שלנו, להחדיר בעצמנו ובסביבתנו את הביטחון בה', שלא יטוש את עמו, ויגן עלינו וכו'. אבל זה לא מדויק. כי הביטחון בה' משפיע באופן ישיר על ביטחון האזרחים. זו לא עוד תרופה שמחזקת את הנפש מול המראות והמוראות, אלא צורך קיומי להמשך קיומנו בביטחון ובשלווה כאן בארץ הקודש. וכפי שראינו במסרים הדחופים שהעביר הרבי לאנ"ש בארץ הקודש, בזמן המלחמות וגם בין המלחמות – שמוטלת עלינו אחריות לחזק את הביטחון בקרב העם.
לכן אנו בעצם עובדים יחד עם כוחות הביטחון, גם אם איננו נושאים נשק. אנו מחזקים את כוחות הביטחון בה' בעצמנו ואצל כל היהודים, ובכך עוזרים לכוחות הביטחון הישראליים.
ומכאן גם הקשר לענווה:
עיקר הקושי של גורמי הביטחון והגופים הממשלתיים השונים הנושאים באחריות לביטחונה של ישראל, הוא – שלא להתגאות כאשר נוחלים ניצחון מזהיר, לשלול את התחושה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ושלא להיבהל כאשר יש חלילה מפלה זמנית צורבת.
לשם כך דרושה ענוה כמובן. ענוה נובעת בעיקר מההכרה שאין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים, ושבלעדיו – שום צבא, מוצלח ככל שיהיה, לא ישיג ניצחון במבחן המציאות.
ההכרה הזאת מגיעה מביטחון גמור בה', שעומד לימין עמו ישראל בכל רגע ורגע. כך שהענווה דרושה עבור הביטחון, והביטחון בה' מביא לחיזוק ביטחונה של ישראל, כידוע מה שכתוב בזוהר, והרבי ציטט בעת מלחמת יום הכיפורים, שכשם שהאדם מראה את פניו למטה – כך נוהגים בו מלמעלה, ואם הוא בחדווה – אז גם 'מלמעלה' מראים לו פנים של חדווה. לכן ביטחון בה' גורם שנהיה מוגנים, כך שמצבנו הביטחוני יהיה מסודר משתי פנים.
*
לאחר כל זאת, אעז לשאול את עצמי ואת אחרים: האם אנו באמת בטוחים שאנו בוטחים בה', או שבאמת אנו בוטחים בצה"ל, ואילולא צה"ל – היינו נכנסים לפאניקה, והביטחון היה קורס…
קל לבטוח בה' כאשר יש לך גיבוי של צה"ל מכל הכיוונים. אפילו צה"ל של היום.
הסכיתו ושמעו לסוד ידוע, ואין לי כוונה לזרוע פחד, רק להתחיל לבחון אם אנו באמת בוטחים בישועת ה':
המצב נכון להיום, לערב זה, הינו איום ונורא! אסביר מדוע:
ביום שמחת תורה קרה ככל הנראה גם נס גדול בכך שלא נפלנו לתוך 'תנועת מלקחיים' מדרום ומצפון, והדברים ידועים. אבל הסכנה לא חלפה ר"ל. מתחילים להרגיל אותנו לטפטופים [והפעם – מסוכנים גם הטפטופים עצמם] של ירי ליישובי הצפון.
אם מישהו חשב שזה יגרום להנהגה בישראל לפתוח במתקפה בסגנון של מלחמת ששת הימים, כדי להקדים את מזימותיהם של איראן והחיזבאללה (או הזרוע הצפונית של החמאס), ולהכותם עד עפר, הרי שמתברר לנו שזה ממש לא כך, ובמיוחד לא לאחר חוסר הגיבוי מארה"ב למהלך כזה.
לומר שהחיזבאללה איבדו את האפקט של מתקפת-הפתע? לצערנו – לא נכון! הטפטופים יעידו. גם הם נועדו להרגיל אותנו למצב ביטחוני חדש שיימשך זמן רב (או קצר, אבל מספיק) כדי שחלילה מישהו אצלנו יירדם…
נמתח את החבל עוד קצת: ראש הממשלה והשרים וראשי הצבא משדרים ביטחון ביכולת ישראל לנצח, אבל אין ספק שבתוך תוכם הם מבוהלים ורועדים מהאפשרות לפתיחת חזית נוספת מצפון, כאשר הפעם תמיכת ארה"ב לאו דווקא שתהיה ברמת התמיכה במלחמה מול החמאס. ארה"ב מערפלת בכוונה את מסריה ומשאירה את ישראל קצת לבד.
כעת נשוב לענין הביטחון: האם אנו באמת בוטחים בה' שיושיע אותנו? ובדיוק מהמצב הזה? ו"מה שהיה הוא לא מה שיהיה"? או שהאמת היא שאנו חוששים מאד, ומקוים שהממשלה לא תעשה טעויות היסטוריות נוספות, ושצה"ל באמת יוכיח את יכולותיו וינצח. ואז הביטחון הוא רק צורך נפשי בעידוד, ולא ביטחון אמיתי.
ישראל בטח בה' – עזרם ומגינם הוא! זו האמת וכל האמת. בכוח האמונה והביטחון – ישראל תנצח, בזכות החיילים, הלוחמים האמיצים, שיזכו כולם לכוח אלוקי, ה' אלוקי הצבאות, שיתן להם את הניצחון וישיבם בריאים ושלמים למשפחותיהם.
הטור פורסם כשבוע וחצי לאחר שמח"ת תשפ"ד