על כאב, על הקשבה, על הלב שרק רוצה שיבינו אותו

מרדכי רוט, מטפל רגשי

פשוט תהיה שם.

על כאב, על הקשבה, על הלב שרק רוצה שיבינו אותו.

היה זה לפני שנה וחצי. פגשתי יהודי יקר, עדין נפש, וכך סיפר לי:

"אני נשוי עשר שנים. באמת, אני חושב שאני עושה לבית מה שרק אפשר. אני עובד קשה, לוקח את הילדים לחיידר, עוזר בבית בכל יום, דואג באמת לאשתי… אבל אשתי, לצערי, אף פעם לא מרוצה. נכון, היא מודה לי שאני עובד, עוזר, דואג – אבל היא לא מרוצה מהקשר בינינו. היא תמיד טוענת שאני לא מבין אותה באמת. שהקשר הרגשי בינינו לא תקין. והיא לא יודעת להסביר בדיוק מה מפריע לה."

שאלתי אותו: מתי היא אומרת את זה? מתי היא לא מרוצה ממך? מתי היא מתלוננת?

הוא חייך במבוכה ואמר: "האמת? זה ישמע לך קצת מצחיק… תמיד אחרי שאנחנו יוצאים יחד – לטיול, למסעדה, או סתם לשבת ולדבר. תמיד איכשהו זה נגמר בלחץ, עצבים… ותמיד בסוף היא אומרת לי: 'אתה לא מבין אותי. אתה לא איתי'. ואני לא מבין – מה זאת אומרת? הפלאפון שלי סגור, אני רק איתך… אז מה לא טוב לך?"

"והיא מיד עונה: 'לא יודעת… אתה לא מקשיב. אתה לא איתי'. ואני… לפעמים גם מתרגז. 'מה אני לא איתך? מה עוד את רוצה שאני אעשה?! סתם מחפשת בעיות!' וככה זה נגמר תמיד – בריב. היא נפגעת, שותקת, לא מדברת. ואז כשאנחנו חוזרים הביתה, אני שואל אותה: 'מה, אני לא בסדר?' – ושוב מתחילה מריבה."

"אז כבר תקופה שאנחנו בכלל לא יוצאים. אמרתי לה: אם כל פעם שאנחנו יוצאים, זה נגמר בריב – אז למה לטייל, לדבר או לבלות יחד?"

הוא עצר. שתק. ואז המשיך בקול שקט:

"אשתי לא ענתה לי, אבל אני מבין. משהו פה לא תקין, משהו לא נכון…"

הייתה לי איתו שיחה ארוכה.

שאלתי אותו: "כאשר אשתך משתפת אותך, מספרת לך מה עובר עליה – איך אתה מגיב? אתה שותק? עונה? מסביר?"

הוא חשב לכמה רגעים. ואז אמר: "אני מנסה להסביר לה מה עובר עליה. מנסה לפתור לה את הבעיה. לדוגמה – אם היא מספרת לי שבעבודה, המנהלת שלה דיברה אליה לא יפה – אני ישר אומר לה: 'עזבי, זה שטויות. היא הייתה עצבנית, אל תתייחסי לזה.'"

"אבל היא עונה לי: 'זה פגע בי. איך שהיא דיברה אליי, זה כאב לי!' ואני אומר: 'אז תזרמי. החיים קצרים. למה להתעסק בזה בכלל?' ואז היא מתרגזת, שותקת ואומרת לי: 'אתה לא מבין אותי. תקשיב לי שנייה!' ואני, במקום לשתוק… ישר מחזיר: 'מה אני לא מבין אותך?!'"

ושם, בדיוק שם – הבנתי את השורש.

אמרתי לו:

"אתה לא מקשיב. אתה מנסה לפתור לה את הבעיה. אתה לא איתה בכאב – אתה מסביר לה למה היא טועה בכאב שלה. אבל היא לא צריכה פתרונות. היא צריכה אותך. היא צריכה נוכחות. לב. אוזן שמקשיבה. פשוט להיות איתה. בלי לנסות לתקן אותה, בלי לנסות לעזור. רק להיות איתה בכאב.

להגיד לה: 'וואו… זה באמת קשה. זה באמת מעליב. זה פוגע. זה לא פשוט.'

זה כל מה שהיא צריכה."

"ברגע שאתה מנסה להסביר, לתרץ, לפתור – אתה לא איתה. אתה לא רואה אותה. היא מרגישה לבד. ואתה הופך למטפל שלה, ליועץ שלה – במקום לבעלה."

וזה לא רק אצלו.

אני רואה את זה שוב ושוב בין בני זוג. בין הורים לילדים. בין חברים.

הבעיה היא לא חוסר אהבה. הבעיה היא חוסר הקשבה.

אנשים לא צריכים פתרונות.

הם צריכים מישהו שיקשיב להם. מישהו שיהיה איתם באמת. שיבין אותם. שיכיל את הכאב שלהם.

לא להסביר. לא לנתח. לא להציע עצות. רק להיות.

ואותו יהודי – עשה עבודה עם עצמו.

הוא שם לב שכל פעם שאשתו מדברת איתו, המוח שלו ישר נכנס למצב של "לפתור".

אבל מאז הוא שותק. מקשיב. מהנהן.

נמצא איתה.

והחיים שלו השתנו מהקצה.

לפעמים גבר שומע את אשתו בוכה – ומרגיש שהוא חייב לפתור.

כי אם לא – הוא מרגיש חסר אונים.

והוא מפחד מהרגש.

מפחד מהשקט.

מפחד מהלב.

אבל דווקא שם – בתוך הרכות – נמצאת הגאולה.

פגשתי הרבה אנשים בחיי. מכל הסוגים. מכל הקצוות.

חלקם הגיעו אליי לשיחות. אחרים לסעודות שבת.

אבל כולם, ממש כולם — חיפשו דבר אחד.

והדבר שהכי חשוב בעולם לרוב בני האדם…

זה לא כסף.

לא אוכל.

לא עצות.

ולא פתרונות.

מה שהם באמת רוצים —

זה שמישהו יקשיב להם באמת.

שיראה אותם.

שיבין את הלב שלהם, בלי לשפוט.

שיהיה בעולם הזה אדם אחד – רק אחד – שיכול להכיל את הכאב שלהם.

זה לא קל.

הלוואי והיינו מצליחים לעשות את זה באמת.

העולם היה נראה אחרת.

היה אצלי יהודי לפני כמה שנים.

בנו התחיל להידרדר. עזב את הישיבה. חתך את הפאות. סגר את הלב.

שבוע לפני ליל הסדר, הוא ישב מולי – לב שבור.

הוא אמר לי:

"כולם מקיימים את מצוות 'והגדת לבנך'. ואני?

הבן שלי לא רוצה להקשיב לכלום. לא תורה. לא תפילה. כלום.

הוא סוגר אותי. אטום. ואני – איפה אני בליל הסדר?!"

ודיברתי איתו.

והבנתי – הוא היה שם, אבל לא באמת.

הוא הביא לבן שלו בגדים. מתנות. כסף.

אבל לא את הלב שלו.

לא את ההקשבה.

לא את ה"מה עובר עליך, בני?"

לא את ה"לספר לי מה קשה לך. אני איתך. אני פה."

אמרתי לו:

"המצווה שלך השנה – היא לא 'והגדת לבנך'.

אלא – והקשבת לבנך.

תשב איתו. אל תטיף. אל תתקן.

פשוט תקשיב לו. גם אם הוא יגיד דברים שמפחידים אותך – תישאר איתו.

תאהב אותו. תחבק אותו.

כי אם לא תקשיב לו – הוא לא יקשיב לך לעולם."

ואחרי פסח, הוא התקשר אליי – בוכה.

"זה היה ליל הסדר הכי מרגש שהיה לי בחיים.

ישבתי עם הבן שלי. פעם ראשונה בחיים הקשבתי לו באמת.

והוא אמר לי: אבא, אני לא מצליח ללמוד. קשה לי.

מה אני אעשה, אבא, שאני לא מצליח לפתוח גמרא?"

"ואני חיבקתי אותו. ובכיתי.

ואמרתי לו: בני היקר, סליחה.

סליחה שלא הבנתי אותך כל כך הרבה שנים.

אני אוהב אותך. גם אם אתה לא לומד."

ומאז – הם לומדים יחד כל יום דף יומי.

לא כי הוא הכריח אותו.

אלא כי הקשיב לו.

אז אחים אהובים,

כולנו – אתם, אני, העולם – רוצים דבר אחד:

שמישהו יקשיב לנו. באמת.

בלי תיקונים. בלי פתרונות. בלי עצות.

רק תהיה שם.

תשקיט את המוח שלך.

תישאר עם הלב שלך פתוח.

ותגיד:

אני איתך.

אני פה.

אני לא הולך.

זה גאולה.

להקשיב לבני הזוג שלכם. לחברים. לאנשים.

זה לא דורש תואר.

לא צריך טכניקה.

לא צריך לדעת לפתור או לייעץ.

רק להיות שם.

רק להגיד בשקט:

"אני לא מבין הכול, אבל אני איתך."

הלב שלי איתך.

אני כאן. לא בורח. לא מתקן. רק נשאר. איתך.

וזה…

זה כל מה שאנחנו באמת צריכים.

וזה גם –

הדבר הכי גדול שאנחנו יכולים לתת.

וזה… הכי הרבה בעולם.

שנזכה כולנו להיות אחד בשביל השני.

להקשיב. להכיל. לראות באמת.

ושיהיה בלב שלנו מקום לא רק למצות ומרור…

אלא גם לאדם שיושב מולנו.

לתגובות machon.rot@gmail.com