אין קול ואין עונה • משיח בשיח

הרב מנחם מענדל ששון, מגזין 'בית משיח'

אין קול ואין עונה

דרכים רבות ומגוונות פרוסות בפנינו להבערת נושא הגאולה שוב ושוב בנפשנו. בהיותנו אנשי גלות "שנולדנו בגלות וגדלנו בגלות" אנחנו תרים ומחפשים את שלטי המילוט אל הגאולה, והם נמצאים שם עבורנו – באמצעות לימוד עניני גאולה ומשיח, התבוננות בעניני הגאולה והעיסוק המתמיד בלבושי נפשנו סביב נושאי הגאולה. 

אך לפעמים בשביל להתעורר מתרדמת הגלות, צריכים מעבר לדרכים הרגילות – המנתבות אותנו באופן של "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" – לקבל 'מכת שוקר' פסימית, לתזכורת הכרחית מי אנחנו ומה תפקידנו ברגעים הקריטיים הללו לפני התגלותו המושלמת של מלך המשיח.

בכמה הזדמנויות זעק הרבי מלך המשיח מקירות ליבו על האדישות של החסידים בנושא הגאולה. זעקה כזו שאינה מותירה ברירה זולת התנערות מהירה מהאטימות הקרה והתעוררות שיא להתעסקות פעילה סביב עניני הגאולה. 

דוגמא אחת מני רבות לכך, היא פרשיית סערת הגאולה שהתחוללה בין חג הפורים לחג הפסח בשנת תשמ"ז, שהגיעה לשיאה בשבוע זה – שבת מברכים חודש ניסן: 

קראתי ואין עונה

בהתוועדות חג הפורים בשנת תשמ"ז, דיבר הרבי בהתעוררות גדולה ובצורה מיוחדת אודות הכרח העיסוק והדיבור סביב נושא הגאולה ללא הרף, והצביע על כך שכעת נדרש שנושא הגאולה יהפוך לנחלתו הפרטית של כל יהודי ולא תישאר בתחום האחריות של נשיא הדור לבדו: "חיפשתי מה יכול להיות הביאור בדבר [שעדיין לא הגיעה הגאולה] עד שהביאור היחיד שמצאתי הוא, שעתה העניין עבר מ"הנשיא הוא הכל" אל "הכל", היינו לכל אחד ואחד מישראל". 

בהמשך לכך קרא הרבי לפרסם בכל מקום מקום עד שיגיעו הדברים "לידיעתו של כל אחד ואחד מישראל" – שעל כל אחד ואחד להוסיף במעשה דיבור ומחשבה טובה ובכך לפעול את הבאת הגאולה בפועל ממש, ובהמשך לכך הורה – ש"בכל אסיפת כמה וכמה מישראל יזכירו ויעוררו: הקשיבו יהודים! הוספת מעשה אחד על ידי כל אחד ואחד מכם . . יכולה להיות המעשה שהוא ה"מכה בפטיש" לפני הגאולה האמיתית והשלימה". 

בהמשך להתוועדות מיוחדת זו, המשיך הרבי בעקביות שבוע אחרי שבוע לעורר את החסידים אודות ההתעסקות בנושא הגאולה, הן ביחידות ט"ז אדר, הן בשבת פרשת תשא, הן בשבת פרשת ויקהל, והן בשבת פרשת ויקרא, בדרישה חוזרת ונשנית לעורר את העם לגאולה.

וכך אמר (בין היתר) ביחידות שהתקיימה יומיים אחרי, בט"ז אדר תשמ"ז, בהמשך לדיבורו אודות חובת העיסוק בעניני הגאולה: "והמעשה הוא העיקר, שכל אחד ואחד, אנשים נשים וטף, יעשה בפועל כפי יכולתו בעניני "גאולה", בדברים שימשיכו הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו". 

לאחר ההתעוררות הגוברת הזו סביב עניני הגאולה אותה דרש הרבי שוב ושוב, היה מן הראוי ומן הצפוי שאכן תתרחש 'תחייה' של ממש בין החסידים בנושא זה והפעולות האינטנסיביות יתגברו "הלוך ונסוע" וירקיעו שחקים עד שמשה רבינו יצהיר ויאמר ש"המלאכה הייתה דיים"…

אך בפועל הודיע הרבי על אכזבתו מהמצב, ועל כך שאפילו לא נקפו 'אצבע קטנה' בהתעסקות סביב ענייני הגאולה עליהן דובר בארוכה ובהתעוררות מיוחדת בשיחות האחרונות; וכך אמר הרבי בכאב בשבת מברכים חודש ניסן תשמ"ז לאחר שדיבר שוב בלהט על הגאולה:

"מתעוררת שאלה: מהי תועלת הדיבור בכל זה – לאחרי שכבד דובר בזה פעמים רבות, התוועדות לאחרי התוועדות וכו', וללא הזזה כלל, עד כדי כך, שלא נגע ולא פגע!.. מדברים ללא הרף על דבר הגאולה . . וללא כל תועלת!

למרבה הצער והכאב כו' – הטענה אינה על כך שהפעולה בזה אינה במלוא המרץ והחיות . . הטענה היא על העדר הפעולה לגמרי – גם לא באופן של "קדירא דבי שותפי" [פעולת בישול של שני שותפים], ואפילו לא באופן שיש שותפים רבים, שכל אחד מהם נוקף אצבעו, אפילו "אצבע קטנה" . . שהרי בנדון דידן גם "אצבע קטנה" לא נקפו… בענין זה נעשה כל אחד ואחד "עניו הכי גדול", באמרו, "מי אני ומה אני", ישנם גדולי ישראל, וכו' וכו', ובמילא, הוא מצדו יכול לשבת במנוחה".

התעוררי, התעוררי, כי בא אורך

התבוננות קצרה במילים אלו מחרידה את ליבו של כל חסיד ומדירה שינה מעיניו: הרבי לא מגיע אלינו בטענה שלא מתעסקים 'בלהט' בעניני הגאולה, שאין 'מרץ' מתאים או שאין 'הוספה' מתמדת, הרבי זועק – "הטענה היא על העדר הפעולה לגמרי"!! = אתם פשוט לא בתמונה…

קשה לדמות את המצב לכך, אך זה מזכיר מעט את דבריו של גיחזי (מלכים ב, פרק ד) לאחר שחזר משליחותו של אלישע לברר את מצב הילד של השונמית ואמר "אין קול ואין קשב", "לא הקיץ הנער"; הוא לא מגיב, הוא לא מקשיב, הוא ב'הרדמה מלאה', אין עם מי לדבר… 

אין הקשבה. אין הפנמה. אין הטיית אוזן למשמע זעקתו הפנימית של מלכנו…

ומה כואב לגלות, שאותן המילים שנאמרו כאן בכאב – "לא נגע ולא פגע", נאמרו שוב גם אחרי השיחה הידועה של כ"ח ניסן תנש"א (בחלוקת הדולרים שלאחר השיחה להרה"ח שנ"ז גוראריה ע"ה), ללמדנו שעדיין הטענה של הרבי בעינה עומדת… 

הטענה אינה נסובה על חסידים מסוימים שנכחו אז ב-770 שלא התעוררו בעקבות הדברים. הרי "דבריו חיים וקיימים לעד", ומילים כואבות אלו נאמרות שוב כעת "כחדשים ממש" ו"כנתינתן מסיני" היישר לליבו של כל חסיד בזמננו כעת. 

עלינו להתעורר מתרדמת החורף הגלותית הזו, ולפעול כרצון מלכנו בשלושה שלבים: 

א. להקשיב. פשוט להקשיב לזעקתו הפנימית של הרבי מלך המשיח על הכרח ההתעסקות בענייני הגאולה.

ב. להפנים. להכיר בנפש שזו נחלתי הפרטית ואחריותי האישית, אפילו לא באופן של "קדירא דבי שותפי".

ג. לפעול. המעשה הוא העיקר, לפרסם "עד שהעניין יגיע לידיעתו של כל אחד ואחד מישראל" אודות האחריות המעשה שבידי כל אחד להכרעת הגאולה. 

אולי כך, באמצעות הקשבה למילותיו הכואבות של הרבי אודות תרדמת החסידים, נצליח להתעורר, להתנער ולפעול בענייני הגאולה יותר ויותר, מתוך אכפתיות ואהבה אינסופית לקיום רצון קודשו. 

ויפה שעה אחת קודם – שמא יהיה כבר מאוחר ובמקום שנעורר את העולם העולם יעורר אותנו…