כשהרבי מדרבן אותנו לצאת מהמגבלות • הרב גרשון אבצן

השליחות שלי היא בישיבת 'תומכי תמימים' בסינסינטי. הישיבה הוקמה (מחדש) בשנת תשס"ז. זה לא היה קל, וזה בלשון המעטה. היו הרבה לילות ארוכים של דאגות. בין האחריות החינוכית לבין ניהול התקציב, נראה שתמיד היינו במרחק משבר אחד מסגירה. במשך 18 שנים עבדנו קשה, בכינו והתפללנו הרבה. ברוך השם (ועם ברכות רבות מהרבי) הישיבה הגיעה למצב של יציבות והצלחה. היה לנו רישום מלא, היינו בעלים של ששה בניינים ללא משכנתא, ולא היה לנו חוב.

חשבתי שהגעתי למצב רגוע, עד שקיבלתי באגרות קודש תשובה מפתיעה. הרבי כתב (אגרות כרך ז' עמוד נד): "מצטער אני במאד על שאין מתרבה גבולם בתלמידים…" הייתי בהלם! שיערתי שהרבי בוודאי דורש שנוסיף עוד כיתה לכל שכבה, אבל לא הייתה לנו היכולת (מבחינת צוות, מקום בפנימייה ושטח בניין) למהלך כה דרסטי שכן הישיבה הייתה כבר בקיבולת מלאה.

או אז נזכרתי בסיפור ששמעתי אינספור פעמים מהרב עקיבא וגנר, אבל רק עכשיו הבנתי את המסר האמיתי של הסיפור.

"היה פעם שליח שאחרי שנים רבות הצליח לבנות בניין. כשהוא בהתרגשות הודיע לרבי על ההישג, אך קיבל תגובה מפתיעה – הרבי רוצה לדעת מתי הוא מתחיל את הבניין הבא…

השליח הביע את תמיהתו באוזני הרב חודקוב, והרב חודקוב ענה בחדות: באמת, צריך להעביר אותך מהשליחות שלך. למה? כי מתברר שאתה מרגיש שהבניין הזה נבנה בזכות הכישורים שלך ואינך מבין שזה מהכח של הרבי. אם היית מבין שזה בזכות הרבי, וכעת הרבי מבקש שתבנה עוד אחד, לא היית מהסס!"…

עם ההשראה הזו החליטה ההנהלה לבצע את השינוי המונומנטלי הזה לצד החלטה שלא נתפשר על הרוחניות, כמו גם את היחס האישי שלנו לתלמידים. אך היכן נמצא צוות בהתראה כה קצרה? איפה נמצא את הקיבולת הפיזית לצמיחה העתידית? נבטח בברכות של הרבי, שכן זו ההוראה שלו ואותה אנו מקיימים.

כולם יודעים שה"קפיצה השנייה" קשה יותר מהראשונה; הרגשתי שאני מסכן את כל העבודה הקשה שהושקעה, אבל אם אנחנו – בתור ההנהלה – לא בוטחים לגמרי ברבי, מה נוכל לצפות מהילדים והתלמידים שלנו?

אני נרגש לספר שערוצי הברכות נפתחו ממקומות לא צפויים. תוך מספר חודשים היינו הבעלים של ארבעה נכסים חדשים, וכבר התחלנו בשיפוצים עבור בית מדרש מורחב, בניית כיתות נוספות, מטבח ושטחי חדר אוכל. ביכולתי לכתוב ספר מהסיפורים שהתרחשו. ככה זה כשאנחנו חיים עם ההבנה שאנחנו עובדים בכוח של הרבי, או אז דברים פועלים באופן נסי.

אחד האירועים האלה היה בעת התוועדות מיוחדת שהתקיימה בישיבת ליובאוויטש טורונטו עם הרב עזרא שוחט שליט"א. הרב עקיבא וגנר ע"ה היה אחיין ותלמיד של הרב שוחט. הרב שוחט גדל בטורונטו וזו הייתה מעין "חזרה הביתה". ההתוועדות התקיימה בשעות אחר הצהריים, ובהמלכה הרב שוחט שיתף במחשבה הבאה:

"כבחור מטורונטו, היה דבר שהרבי כתב על טורונטו שתמיד הפליא אותי. בהקדמה ל'היום יום', מופיעה רשימת כל המבצעים והמוסדות שהרבי ייסד. ברשימות לשנת תשי"ז, מוזכר "ייסוד ישיבת ליובאוויטש בטורונטו". אותה ישיבה הייתה מוסד קטן מאוד שלא החזיק מעמד זמן רב ונסגר (ולימים נפתח שוב). אם כן, למה שהרבי יסכים שהמוסד הנכשל הזה, לכאורה, יוזכר ויפורסם ב'היום יום' לנצח?

"היום", המשיך הרב שוחט, "כשנכנסתי לישיבה שאחייני זכה להקים – אני סוף מבין! בשנת תשי"ז הרבי שתל את הזרעים להצלחת הישיבה העתידית שתוקם מחדש בטורונטו! ההצלחה של היום היא תוצאה של ייסוד הישיבה בטורונטו על ידי הרבי עשרות שנים קודם לכן. הרבי לא נכשל, הוא רק שתל זרעים של צמיחה!"

התוועדות זו קיבלה משמעות רבה עבורי, כשזכיתי – עם חברי ההנהלה המסורים – להקים מחדש את הישיבה בסינסינטי בשנת תשס"ו לאחר שהוקמה על ידי הרבי בשנת תשל"ו, ונסגרה. אנשים רבים שאלו אותי אז: "למה פתחת ישיבה בסינסינטי? הרי אין לך שם משפחה וגם לא 'חדר' חב"ד מקומי שהצריך המשך ישיבתי?"

אמנם יש כמה תשובות טכניות לשאלה זו, אך יש גם תשובה מהותית: סינסינטי היא עיר שבה הרבי הקים 'תומכי תמימים' בשנת תשל"ו! קבוצה קטנה של תלמידי השלוחים (וכמה אברכים) הגיעו באותה שנה לסינסינטי להקים סניף 'תומכי תמימים'. הרבי אף הקדיש יחידות עם תלמידי השלוחים ונתן בקבוק 'משקה' לראש הישיבה – הרב יצחק מאיר ליפשיץ שליט"א. אותה ישיבה לא החזיקה מעמד זמן רב (קצת יותר משנה) ולרוב האנשים זה נראה כמו מאמץ שנכשל. ובכל זאת, עכשיו אנחנו רואים שהרבי לא נכשל, הוא שתל זרעים של צמיחה!

הרגישו חופשי לשתף את מחשבותיכם על הנאמר בשליחת דוא"ל אישי: rabbiavtzon@gmail.com