פגיעות וטראומות • מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל רגשי

לפני מספר חודשים הגיע אליי יהודי כבן חמישים לטיפול. אדם שמתפקד, עובד, נשוי ואב לילדים, אך משהו בתוכו לא נתן לו מנוח. הוא סיפר לי על שיחה קשה שהייתה לו עם בנו, שהתחתן לפני כמה שנים. הבן התוודה בפניו שיש לו קשיים באינטימיות הרגשית עם אשתו. "אבא," הוא אמר, "אני פשוט לא יודע לחבק. לא למדתי מעולם איך לתת מגע חם ואוהב, כי גם אתה מעולם לא חיבקת אותי."

השיחה הזו נגעה עמוק בליבו. התחלנו לשוחח על ילדותו, על הנעורים שעברו ללא חיבוק, ללא מגע חם ואוהב מצד אביו. אך מהר מאוד השיחה לקחה תפנית חדה וכואבת, כאשר גילה לי סוד שהיה חבוי בתוכו שנים רבות.

"אני חייב לספר לך משהו," אמר בקול רועד, "בתור ילד, עברתי פגיעה מינית על ידי קרוב משפחה, וזה קרה לא פעם אחת." המילים הללו נאמרו בלחש, כאילו חושש שמישהו אחר ישמע, אך המשקל שלהן היה עצום. הוא המשיך וסיפר כיצד מעולם לא חשב שהפגיעה הזו משפיעה על חייו. הוא תפקד, עבד, התחתן, הקים משפחה. "אבל," אמר, "מעולם לא קישרתי את זה לטראומה. לא הבנתי שזה משפיע עליי עד כדי כך."

הגוף זוכר. הטראומה לא נמחקת, לא נעלמת. היא נרשמת בגוף ונשארת שם, שקטה לכאורה, עד שמגיע רגע שמזכיר לה את מה שאירע. הגוף מגיב, לא כמו במציאות, אלא כמו בטראומה עצמה. "מה הרגשת כשהיית רוצה לחבק את הילדים שלך?" שאלתי אותו. עיניו התערפלו, והוא פרץ בבכי. "הרגשתי כאילו הגוף שלי זועק: 'הצילו! תיזהר! אל תתחבק, אל תתקרב!' הגוף שלי שידר סכנה, כאילו אני חוזר לרגע ההוא."

כמה נורא הדבר, חשבתי לעצמי. יהודי, אב לילדים, לא מסוגל לחבק אותם בגלל שהגוף שלו זוכר את הטראומה מהעבר. הילדים שלו, שהיו אמורים להיות מקור לנחמה ואהבה, הפכו לתזכורת כואבת למה שאירע בילדותו. כל פעם שרצה לחבק אותם, הגוף שלו צעק סכנה.

הבכי של המטופל לא היה רק פרץ של רגשות, אלא גם פריצת דרך. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא שיתף מישהו מהלב את הסיפור הכואב שלו. העזתי לשאול אותו, "מה היה קורה אילו היית מספר על זה יותר מוקדם?" והוא ענה: "לא הייתי מסוגל. רק עכשיו אני מבין כמה זה שינה אותי." יש משהו עוצמתי בשיתוף – הוא לא רק משחרר את האדם מהכאב, אלא גם נותן לו את הכוח לשנות את מהלך חייו. ככל שנדבר יותר על הנושא הזה, כך ייפסקו הסבל והשקט הבלתי נסבל שמלווה את הנפגעים במשך שנים ארוכות.

במהלך הפגישות שלנו, התחיל המטופל להבין את הקשר בין הפגיעה שעבר לבין הקשיים שלו באינטימיות. עבדנו על תרגילי נשימה והרפיה שנועדו לעזור לו להתמודד עם התחושות הגופניות שמלוות את הטראומה. הוא החל להתאמן במתן מגע אוהב לילדיו בצורה מדורגת, עם תשומת לב לתחושותיו הפנימיות.

שלמה קרליבך היה נוהג לומר "גוועלד", ואין מילה אחרת לתאר את התחושה הזו. גוועלד, כמה שזה כואב. הפגיעה המינית שהוא עבר, מעולם לא נגמרה. היא נשארה חקוקה בגופו, משפיעה על כל מערכות חייו. גם אם כלפי חוץ הכול נראה רגיל וטוב, הטראומה עדיין שם, כואבת ובועטת.

אני משתף את הסיפור הזה כדי להדגיש את עומק ההשפעה של טראומה מינית. היא לא נגמרת ברגע שהפגיעה מסתיימת. היא נמשכת, משפיעה, כובשת כל חלקה טובה. היא חודרת לגוף, נרשמת בו, ומחכה להזדמנות לצוץ מחדש.

הטראומה הזו לא רק משפיעה על האדם שנפגע, אלא גם על סביבתו. הילדים שלו לא זכו לחיבוק חם ואוהב, לא בגלל שהוא לא רצה, אלא בגלל שהגוף שלו פשוט לא אפשר לו. כל פעם שניסה להתקרב, הגוף שלו חזר לאותו רגע של הפגיעה, וצעק "סכנה!"

המעגל הזה לא חייב להימשך. עלינו להבין, כחברה, את החובה לשבור את מעגל הטראומה. כל אחד מהנפגעים יכול להחלים, אך דרוש לכך טיפול אמיתי, גישה שמבינה את עומק הפגיעה, וסביבה תומכת שתעזור להפסיק את ההעברה הלאה.

המסר שאני רוצה להעביר הוא שטראומות מיניות אינן נעלמות מעצמן. הן זקוקות לטיפול, להתמודדות, להבנה. זהו לא סיפור על פגיעה חד-פעמית, אלא על השפעה מתמשכת שמשנה את כל מהלך החיים. אנחנו כחברה חייבים להכיר בכך, לעזור לאלו שנפגעו, ולתמוך בהם בדרכם להחלמה.

ההשלכות של הדחקת הטראומה: לא תמיד נראה את ההשפעות של הדחקת הטראומה מיידית. לפעמים האדם מתפקד כאילו הכול בסדר, מתחת לפני השטח כואב ובוער. הדחקה של טראומות מיניות או רגשיות, אפילו אם היא מתבצעת באופן לא מודע, יכולה להוביל לבעיות גופניות, דיכאון, חרדה, ואף לקשיים במערכות יחסים מאוחרות יותר. יש לשים לב לכך, וחשוב לא רק להבין את הכאב, אלא גם את הדרך בה הוא מתבטא בחיים היומיומיים של הנפגע. זה יכול להוביל לשחרור לא רק של הזיכרונות, אלא גם של הגוף שנושא את הפגיעה.

כחברה חרדית, עלינו לצעוק על כך בקול גדול. לא ניתן להסתיר את הטראומות הללו ולהמשיך כאילו הן לא קיימות. לצערי, בתוך עמי אני יושב, ואני יודע שאין באמת מענה ראוי. עדיין מסיטים את הנושא הצידה, דוחקים את הנפגעים לשוליים, ובינתיים, האנשים ממשיכים לשתוק ולמות מבפנים. הגיע הזמן לשבור את השתיקה, להקשיב לכאב, ולתת את התמיכה והעזרה שהנפגעים זקוקים לה כל כך.

בקהילה החרדית שלנו, נושא הטראומה לא תמיד מקבל את המקום הראוי לו. פעמים רבות יש תחושת בושה או פחד משיפוט, שמונעת מאנשים לחפש עזרה. לא מדובר רק בפגיעה האישית, אלא גם בכתם חברתי שיכול להיווצר. כקהילה, עלינו לשבור את השתיקה הזו. הצעדים הקטנים שאנחנו עושים יכולים לעזור לא רק לנפגעים אלא גם לשנות את התפיסה החברתית סביב נושא כל כך כואב וחשוב. הסטיגמה הזו היא חלק מהפגיעות שאנחנו חייבים להילחם בהן, על מנת ליצור מקום שבו כל אחד יוכל למצוא עזרה, תמיכה והבנה.

אחת הנקודות הקריטיות בתהליך ההחלמה הייתה חיבורו מחדש עם משפחתו. כשלמד לחבק את ילדיו ולתת להם מגע חמים, הוא החל להרגיש שהוא משנה את עתידם. הוא הבין שלא רק הוא זקוק לריפוי – גם ילדיו זקוקים לו. כל חיבוק שהעניק להם, כל מגע שהיה בו, היה חיבור מחדש למשהו שטוב ולטוב. זהו לא רק ריפוי אישי, אלא גם ריפוי משפחתי. את הטראומה אפשר להעביר הלאה – אך גם את אהבתנו, חיבוקינו, חום ליבנו, וכך נשבר המעגל השלילי.

מעבר לכל שיטות הריפוי והטכניקות, יש מקום גם להבין את כוחה של מידת החסד הפנימי. לעיתים, תהליך ההחלמה לא רק תלוי בטיפול חיצוני אלא גם ביכולת הפנימית של האדם לסלוח לעצמו, להבין את הסיבות לכאב ולהתחיל לראות את עצמו בעיניים רחמניות. זו לא תמיד עבודה קלה, אבל היא הכרחית כדי לשחרר את הגוף והנפש מהכאב העמוק ולהתמקד בהבנת הדרך קדימה.

הוא עזב את חדרי עם מבט מעט קליל יותר, אולי בגלל שיכול היה סוף סוף לשתף, לפרוק, להתחיל בתהליך של ריפוי. אבל הדרך עוד ארוכה, וכאן מתחילה העבודה האמיתית: להחזיר לעצמו את היכולת לאהוב, לחבק, להרגיש. והכי חשוב, להחזיר לילדיו את מה שהוא עצמו לא קיבל – חיבוק חם, אוהב ומנחם.

לתגובות: machon.rot@gmail.com‏