כשאבא נפטר והילד עזב את השבעה • מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל זוגי

היה זה לפני תקופה ארוכה, פגשתי יהודי יקר. נפגשנו פגישה ראשונה וקבענו פגישה שנייה לשבוע שאחריו.

בשבוע שלאחר מכן נפגשנו שוב. התחלנו לדבר, ואז הוא זורק לי – ככה בלי שום רגש – את המשפט הבא: "אני יושב כעת שבעה על אבי. אבי נפטר לפני יומיים לאחר מחלה ממושכת".

אמרתי לו: "אני משתתף בצערך, לאבד אבא זה דבר לא קל". "אין לי שום צער", הוא ענה, בלי למצמץ.

"אתה לא יושב שבעה?" שאלתי בעדינות. "אני יושב", הוא ענה, "אבל הנפש שלי יותר חשובה לי מאבא שלי".

שאלתי אותו שוב בעדינות: "איך הוא מרגיש עם העובדה שאביו נפטר לפני יומיים, מה המחשבות שלו על אביו?"

הוא הסתכל בתוך עיניי בעצב רב, עיניו הביעו כאב גדול והוא אמר לי בשקט: "נכון, אבי נפטר לפני יומיים, אבל אני לא מרגיש כלום! לא עצוב, לא בוכה, פשוט כלום! אין לי שום רגשות לגבי זה".

"אני שומע ממך שאתה לא מרגיש כלום לגבי אביך שנפטר, יש לכך סיבה שאתה לא מרגיש שום רגש כלפיו?

פה אתה יכול להגיד כל מה שאתה מרגיש, יש מקום לכל התחושות והרגשות".

הוא שוב הסתכל בעיניי ורק שתק ושתק, עצב גדול היה בפניו, ראיתי שקשה לו להגיד את המילים הבאות. אבל אז הוא התפרץ בבכי ללא מעצורים ואמר לי בשקט: "הייתי כל חיי יתום חי, ועכשיו אני יתום אמיתי.

אני היום בגיל ארבעים ושלוש. בחיים אבי לא אמר לי את המילים: 'אני אוהב אותך', בחיים הוא לא חיבק אותי, כל כך רציתי כל השנים מילה טובה מאבא שלי, רק שהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי מבלי לבקר אותי על איך שאני ומה אני עושה לא טוב.

כל הבעיות בשלום הבית שלי נבעו בגלל שנפשי הייתה פצועה ממנו. כל כך הרבה שנים של חסך רגשי, כל כך הרבה שנים של חוסר אהבה ורק של ביקורת הרסו לי את הנפש והנשמה, מה יכול לצאת מכזה ילד שלא קיבל אהבה בחיים שלו ורק ביקורת ללא הרף?! זה מה שיצא – ילד פצוע, בחור פצוע ואבא פצוע!

כל כך רציתי לתת אהבה לאשתי וגם להרגיש את האהבה שהיא נותנת לי, אבל משהו בי נחסם רגשית. כמה שניסיתי לא הצלחתי. בשלב כלשהו התחילו בינינו מריבות, אשתי פשוט דרשה את שלה מעט רגש מעט חמימות, אבל לא הייתי שם בשבילה.

האשמתי את עצמי שאני מתנהג לאשתי כמו אבא שלי, למרות שלא פגעתי בה, אבל לא יכולתי לספק לאשתי את הרגש שהיא רוצה. וכשאשתי אמרה לי שהיא אוהבת אותי רציתי להרגיש את זה בנפש, לתת לזה לחלחל לתוך הנפש, אבל בנפשי הפצועה לא הרגשתי כלום, לא האמנתי לאף מילה שהיא אמרה לי, אטמתי את עצמי מלהרגיש כדי לא להיפגע. זה כנראה המנגנון הנפשי שפיתחתי לעצמי.

אם אתה חי לבד אז אולי החיים יכולים להמשיך, אבל אם אתה חי עם אישה אתה חייב לתת לה את הצרכים שלה אם אתה רוצה לחיות איתה באהבה ובשלום.

כנראה לאשתי הגיעו מים עד נפש ולפני תקופה היא אמרה לי שהיא לא מוכנה לחיות כך יותר. היא אוהבת אותי, מעריכה אותי, אבל אני חייב ללכת לטפל בעצמי. והנה אני כאן, למרות שכעת עליי לשבת שבעה על אבא שלי ואולי מבחינה הלכתית זה בעיה ללכת לטיפול בעיצומם של ימי השבעה. אבל הנפש שלי זועקת הצילו. סבל של כל כך הרבה שנים חייב להגיע לסיומו. אז אתה מבין למה אני לא מרגיש כלום שאבי נפטר? כי בגלל אבי – את עצמי אני לא מרגיש! אני לא מרגיש מה זו אהבה, מה זו קרבה, מה זו אינטימיות רגשית שאשתי כל כך רוצה אותה ומייחלת ליום שהיא תגיע. אני סובל מזה, אשתי סובלת מזה, וכנראה שגם הילדים החמודים שיש לי, למרות שאני מאוד משתדל להיות האבא הכי טוב שיש ביכולות שלי".

אני חייב לספר את הסיפור הזה כי אני לא יכול לתאר לכם כמה בעיות נפשיות וכמה כאב יש בעולם רק בגלל שהורים לא חיבקו / לא אמרו מילה טובה. לא אמרו לילדם: "אני אוהב אותך ילדי". זהו משפט קצר שיכול לשנות את עולמו של הילד.

כמה סבל בעולם היה נחסך אם רק הייתה אהבה בעולם אחד לשני. אבל הסיבה העיקרית שאני כותב את הכתבה הזו זה בגלל הדבר הבא. השבוע קיבלתי מייל מיהודי, אני לא מכיר אותו, והוא כתב לי על כך שהוא חזר בתשובה והיום הוא קשור לאחת הקהילות החסידיות. ניסיתי לא פעם ולא פעמיים, הוא כתב, להתחבר לאנשים שנמצאים שם אבל כל אחד היה עסוק בעולם שלו – אחד עסוק בעבודת השם, אחד עסוק בלהתפלל ואחד עסוק בלדבר עם חבר. ולאדמו"ר בכלל לא היה זמן תמיד היו אומרים לי תבוא בעוד שבועיים, תבוא אחרי החגים. לא באמת אכפתיות. אולי אני סוג ב' כי אני חוזר בתשובה אבל זו המציאות. ואז הוא כתב משפט שממש זעזע לי את הנפש. הוא כתב כך: "ככל שאני מכיר יותר בני אדם ככה אני יותר אוהב בעלי חיים". איזה מילים כואבות, איזה כאב יש בעולם, איך אנשים מרגישים בודדים עזובים ובלי אהבה.

אני נשברתי וממש בכיתי. מה כבר אנשים רוצים בעולם? מעט יחס, קצת אהבה, קצת חמלה. בטיפת אהבה האנושות הייתה נראית אחרת.

העולם הזה זקוק לאהבה כל אחד צריך – אני, אתם, כולם. אבל בשביל לתת אהבה אנחנו צריכים לאהוב ולהעריך את עצמנו. "ואהבת לרעך כמוך". כדי לאהוב את השני אנחנו צריכים לאהוב את עצמנו וכך נוכל לאהוב אחרים.

אבל בשביל לאהוב את עצמנו אנחנו צריכים את הדבר הבסיסי ביותר שהנפש שלנו זקוקה לו וזה הורים טובים שייתנו לילדיהם: אהבה, חמלה, קבלה, חום, כבוד. אני לא יכול לתאר כמה סבל אני פוגש מדי יום, שהוא לא היה קורה, רק אם ההורים של אותם אנשים היו פשוט לוחשים לילד שלהם לפני השינה: "ילדי היקר אני אוהב אותך, אני תמיד אהיה איתך. אני שומר עליך, אני מגן עליך, אני לעולם לא אעזוב אותך".

רבי שלמה קרליבך דיבר הרבה על הנושא של יחסים בין הורים לילדים כמה חשוב לתת להם אהבה וחום. יש שלושה משפטים שהוא אמר שמאוד התחברתי אליהם.

משפט ראשון: "כשילדים הולכים לישון, יש לומר להם כמה יפים הם. וכשהם קמים, יש לומר להם כמה יפה העולם".

משפט שני: "כל מה שילד צריך, זה אדם אחד שיאמין בו".

משפט שלישי: "אם אני הייתי הרב הראשי לישראל, התקנה הראשונה שהייתי מתקן היא, שלצעוק על האישה או על הילדים, זו עבירה פלילית".

הלוואי שנאהב את עצמנו ואת הסובבים אותנו. אני מאמין גדול באהבה היא מרפאת את כל הפצעים הקשים ביותר.

לתגובות: machon.rot@gmail.com